לברוח מכאן ומהר, זה הדבר היחידי שאני יכולה לחשוב עליו כרגע.
כלומר, אני רואה אותה מדברת ושומעת את המילים שיוצאות ממנה,
אבל אני לא מצליחה לעקוב אחרי הסדר והכל יוצר בלאגן וכאוס עצום
בתוך הראש הקטנטן שלי. והשפתיים השמנוניות שלה זזות, מאיימות,
מידיי פעם היא בולעת רוק והכל נראה כל כך דוחה, כיאלו לפה שלה
יש חיים משלו, ועוד רגע הוא יזנק עליי ויטרוף אותי, ואני אהיה
בתוך הפה שלה שהיא כמעט אף פעם לא שוטפת כי אין לה ממש תקציב
למברשות ומשחות שיניים וכאלה מותרות, והנה אני שוחה בפה שלה,
ועוברת את הענבל הנפול שבפה שלה, ומגיעה לצוואר שלה, שיש לה
כמה ממנו, סתם שיהיה במלאי, ואני עוברת את כל מה שהיא אכלה,
שוקולד מריר זול כזה, ואיזה סודה מגעילה שמתערבבת בגרון ויוצרת
ריח דוחה ומעורר בחילה, ובעוד אני שוחה אני מגיעה בטעות לריאות
שלה, ורואה שם שהכל שחור, כמו אצלי, אבל אצלה זה לא מאיכות כמו
"לאקי" או "ווינסטון", אלא מהסיגריה הזולה יותר שיש- "נובלס",
ממש תירוץ עלוב לנייר, כי כל החיים שלה היא מתקמצנת על הכל,
אפילו לפנק את עצמה קצת היא לא יכולה, ובראש שלי נוצרת תמונה
מזעזעת של אישה שמכבסת את הנייר טואלט שלה בכדי שהיא תוכל
להשתמש בו פעמיים. ואני מועפת בחוזקה מהריאות שלה החוצה, חזרה
למשרד שלה, ואני יושבת מולה, וחושבת כמה שהוא עלוב ומטונף,
והיא מנערת אותי, ואני פתאום מתעוררת מאותו מקום דימיוני פרטי
שלי, שבגללו בכלל שלחו אותי אליה, כי חשבו שמתתי או נכנסתי
לתרדמת או משהו כזה. והיא מאושרת שאני מסתכלת עליה, "כבר חשבתי
שאיבדתי אותך או משהו כזה.." היא ממלמלת בתדהמה, ואני מסתכלת
עליה עוד כמה דקות, והיא מופתעת ומוציאה בקושי איזה "מה?" עלוב
כזה, היא לא מבינה למה אני מסתכלת עליה, והיא שוב שואלת אותי
למה אני מסתכלת עליה, אבל אני לא עונה. החלק הטוב רק קרוב
לבוא, והיא מתחילה להתעצבן וצועקת עליי "מה את רוצה ממני?! למה
את לא עונה לי?! מה יש לך?! מה?!" והיא פורצת החוצה דרך הדלת,
ואני מביטה לתקרה וחשבת על הסדקים שבה, ופתאום הם מתרחבים
ומתרחבים ואני מרגישה שעוד רגע היא תיפול עליי ותשחרר אותי מכל
הבעיות הבנאליות שלי, כל הדאגות הארציות שהן כל כך תפלות לעומת
כל רגע שמימי שיש בעולם. לאחר רבע שעה היא חוזרת עם המנהל,
ואני ישר מפנה את המבט שלי עליה שוב, אותו מבט חודרני שלי שאף
אחד, גם הפסיכולוג הכי טוב בעולם לא יכול לנתח ולפשט אותו
למשמעויות קלוקלות, והיא מצביעה עליי ואומרת לו "רואה?! אתה
רואה על מה אני מדברת?! היא מתנכלת לי, היא יודעת משהו...מה
זה?!" והמנהל מסתכל כליה בדאגה, ומעביר מבט מודאג אליי, ושוב
אליה, ולאחר מכן הוא פולט:" די, די ורדה, לכי לשבת קצת במשרד
שלי ותכיני לעצמך כוס תה ואני כבר אבוא אליך". היא הולכת
בצעדים כושלים מחוץ למשרד, והוא מצידו לופת את שפורפרת הטלפון,
ומחייג המון מספרים, ואז הוא מתרחק ממני מהר, מחליף כמה משפטים
עם האיש בצד השני, ולאחר מכן מנתק, שולח לי חצי חיוך, ויוצא
מהמשרד. אני רואה שאף אחד לא חוזר אז אני יוצאת החוצה לעשן,
ואני רואה אנשים בחלוק לבן, שגוררים אותה בכותונת משוגעים הרחק
כשהיא ממלמלת: "מה...מה...מה היא רו..רואה?!" ובוכה בשקט. ואני
מציתה את הסיגריה שלי, ויושבת על המדרגות. משום מה החיוך שלי
גדל יותר מידיי ואני מתחילה לפזם: "כל היום שר, כל היום שר..."