מר שפדלקוניק מסתובב ברחוב וכרסו הענקית מידלדלת הנה והנה, ריר
משפתיו ומבטו צמיגי על נערות בית הספר הרכות שמגלגלות צחוק
נעורים תמים. ימיו עברו מזמן ותשוקתו לנעורים גדלה ומתעצמת עם
כל טיול לילי בסמטאות סנט לוציפר.
אם תרצו כמה מילים על סנט לוציפר, תדעו שאיני מספר, אלא את
העובדות הקיימות. העובדה הראשונה והביזארית, רשמו לפניכם, סמטה
חשוכה וצרה, מלאת עכבישים ועכברושים מזן נכחד וריח מתמיד ועיקש
של בירה אמריקאית ייבשה. מיהו הקדוש ומיהו החוטא שעובר שם, דבר
זה לא ידוע. כל אדם העובר שם, אולי הוא מעט מן השניים, אולי
הוא פרוש מן העולם כמוני, מגיע מירושלים הקדושה לספר סיפורים.
נחזור למר שפדלקוניק.
כבר שנים שהוא טועם ממרח אודם נזיל בגון סגול כהה, נמרח על
צווארונו ובין פיו לאפיו הגרמי. לעיתים גווני האודם מתחלפים,
אך טעם אנושי לא מצוי בם. אודם המשאיר כתמים, במקום סימני
אהבה, האודם של נישה, מארחת "קפה לוציפר" מזה שלושים שנה. שמלה
חדשה היא קנתה לה, שמלה לבנה עם מלמלה. 'בכדי להיראות נסיכה',
כך טוענת, 'בכדי למשוך אורחים'.
עיקר סיפורי על מר שפדלקוניק לא ידוע. דבר אינו ידוע ממש על מר
שפדלקוניק מלבד כתובתו הנוכחית, מראהו ומעשיו "הנסתרים"
ברחובות סנט לוציפר. עלילתי מתחילה ומסתיימת בשפיותו של מר
שפדלקוניק, שאבדה לו מזמן, לדעתי. דבר עלילתי לא קשור אלי
בחובה, מלבד הרצון התמים, או האימתי הזה, לנבור בתהומות נפשו
של שפדלקוניק, ולעסוק אך ורק במהללי ומעללי מחשבותיו. סיפור על
נפש קשה לקרוא, קל לכתוב. קל לכתוב כאן מול החלון בחורף עמוס
שלג בשכונה נידחת סמוכה לניו-יורק.
אני משרבט תאריך עתיק יומין בקצה הדף למטה משמאל ועושה אתנחתא,
מסופק מפוזת הסופר שדבקה בי. סיגריה בזווית פי ומכונת הכתיבה
המעופשת עומדת דוממת כעת. נחה מעומס מילים ומחשבות, זרם שלא
נפסק בקלות. אומרים שמי שכותב על אחר, כותב גם מעט על עצמו,
דבר זה אני מוחק ממוחי בקלות. אומרים גם שחסרי השפיות והדעת,
לא מודעים לכך לרב, גם זה אני מוחק מראשי.
מה אומר ומה אכתוב על מר שפדלקוניק... אה, הוא הלך בסמטאות.
איני זוכר בוודאות מה לבש, אך היה זה קרוב לוודאי חליפת ערב
מהוקצעת עם עניבת שמש זולה ונעליים שחורות מצוחצחות תחת
מכנסיו, שקצרות מדי לרגליו וחושפות מעט זוג רגליים שעירות
ורחבות תחובות בגרבי צמר אפורות.
קשה לדעת מדוע פנה והלך לנישה, אולי תשוקתו עמדה בו, וקשה עוד
יותר להבין מדוע לפתע התפקח והחל להרהר בחייו. תמונות מהעבר
זורמות במקטעים ומראים לו רצף עצוב של חיים בלויים חסרי תוכן
ומטרה, בזמן שנערה יפת רגליים עוברת ומפזרת חיוך מזמין. אני
משתדל להישאר בין הצללים, וגם בי עובר גל תשוקה אסורה ורגעית
לנערה זכה זו שטרם חוותה את החיים במלואם, אפילו לא הגיעה
לפרקה. כמה גאתה בי השנאה כאשר החליט מר שפדלקוניק לא להיענות
להצעתה הברורה מאליה. מדוע? אולי הצביעות שלו, אולי שלי. עד
כמה טהורה היא הנערה שהוא משתדל לשמור על טוהרתה? עד כמה הוא
טמא שהוא משתדל לשמור על טוהרו? מדוע לא לצלול לתהום כאשר אתה
כבר מצוי בה?
לרגע אני חושב בעצמי מה הייתי עושה במקומו, אך נכנע לחולשתי
בתשובה- הייתי הולך אחריה.

נישה מקבלת אותו בחיוך יודע כל ופנים סמוקות מדי. מר שפדלקוניק
לא בא אליה היום, הוא פונה ממנה והלאה אל הבר ומותיר אותה,
זקנה ובלה יותר מתמיד, להגיש משקה תוסס לנער מחוצף בשולחן
שמונה.
דבר תמוה בשפדלקוניק היום, דבר אותו אני חוקר. הוא מזמין לעצמו
כוס ארוכה ונוצצת בקצף אלכוהול מתוק וקצה זית מנצנץ. כעת אני
יכול לראות בבירור רב יותר, מדוע ראשו שמוט, הוא חושב על הנערה
ההיא ברחוב ומתחרט לרגע על מה שבא לבצע. לאחר כשבריר שניה הוא
מתחרט שוב.
'מר שפדלקוניק', הוא פותח בנאום אישי בתוך תוכו, 'לא באת עולם
הזה לשחק משחקים עם ילדות קטנות, למרות ששנים זה מה שעשית.
בקושי באת לעולם, אילולא אביך היה נמלט מהנאצים... ואיך אתה
גומל לאל בכך שזכית לבוא לעולם? במחשבות בלתי טהורות. אך למי
אין? גם לכומר ההוא בסנט לוציפר יש פזילה חדה לרגליה של בטי,
ולשונו מלקקת שפתיו בזמן ארוחת הקודש, ולא לארוחה מוקדש
תאבונו. מה שעשיתי אני גרוע מזה, הותרתי ללשוני חופשיות רבה
יותר'.
כעת מר שפדלקוניק מביט לאחור ופוגש בעיניי, ותוהה לעצמו: 'מי
הוא זה? הנה זר עלה עלי. מעללי הגיעו הרחק מעבר לים אל הכותל
הקדוש והזמינו זר צעיר זה. כי אוזניים לכותל, אוזניים בכל מקום
לביצועי סדום בין בניין המדרגות של סילביה הקטנה לחדר האחורי
כאן בקפה, עם נישה. כעת אבוד אני, ואין דרך חזרה. האם אני
עצוב? עקבותיי מפרישים ריח זעום של חרפה וקלון, ואין מי שיספוג
ריח זה כעת, גם לא חביבותה המזויפת של נישה, גם לא ילדיי שמזמן
תמו מן העולם. עד כמה טעים משקה זה, והרעל שבתוכו. עד כמה
חמוץ-מתוק הזית, שבא לקשט את המוות באירוניה. דבר מן העולם הזה
לא יישאר אחריי, מלבד הסיפור של האיש הזה, שבא ממרחקים. האם
הוא יודע על מי הוא כותב?
הו, איזה סיפור מצחיק זה יהיה. סיפור על זקן תמוה ועזוב, שותה
רעל למוות בפינת בר מצחינה, נוחת מטה על כרסו האדירה ורוח חיים
אחרונה נוטשת אותו.'