"ראית פעם פרח שחור?" שאלתי את מאור, תוך כדי שאני מורטת
באכזריות עלים של סביון קטן ומסכן. "כן, ראיתי, המון פעמים!"
הוא ענה וחייך לעצמו, כאילו נזכר במראות שראה. "אני לא ראיתי
אף פעם בצורה ישירה, אבל ראיתי הרבה בדימיון" אמרתי לו. "אז
אני ראיתי גם במציאות" אמר. הרמתי את המבט שלי   מהסביון המרוט
למחצה, והוא חייך אלי חיוך רחב שהרגיע לי את הרצון לפתוח
בויכוח מסעיר. משהו בחיוך שלו היה מאד מרגיע ומיסתורי. כאילו
שהוא הטיל עלי איזה כישוף שגרם לי להיות רגועה, כל זמן שאני
איתו. פתאום שמתי לב שיש באוויר שתיקה מעצבנת, אז המשכתי: "נו
אז הם יפים?" שאלתי בקול של ילדה תמה שלא מבינה כלום "מי
יפים?" הוא שאל כלא מבין. "הפרחים השחורים שראית" עניתי.
"אהה... את האמת לא ראיתי כל כך הרבה, רק שתיים וממה שהספקתי
לראות, אז אחד מהם היה נחמד והשני היה פשוט יפיפה". לרגע לא
הבנתי את הראש שלו. הרי מה כבר יכול להיות שונה בין שני פרחים
שחורים?.. כנראה שהמחשבות שלי התבטאו בהבעת הפנים שאמרה "תסביר
את עצמך", כי הוא התחיל מיד לדבר "יש פרחים שהם בצבעים שונים,
ואם את כבר כל כך מעוניינת לדעת, אז פרחים שחורים יש המון, רק
שיש כאלו שהם סתם עטופים במעטה שחור, ומתחת לכיסוי, מתחת למעטה
הזה, את יכולה לראות שהם צבעוניים מאד. מי שבאמת שחור מהפרחים,
אלו בד"כ פושעים או רוצחים וכל שאר האנשים השפלים האלו." ואז
סוף סוף הבנתי. הבנתי שהוא יותר חכם ממה שחשבתי שוהא, ושהוא
הבין את הראש שלי מההתחלה, הוא רק שיחק אותה לא מבין, כי עובדה
שהוא דימה את הפרחים השחורים לבני אדם! הבטתי בו, והוא הסתכל
עלי עמוק וישר לתוך העניים במבט החודרני הזה שלו, שתמיד הרגשתי
שפולש לתוכי בעזרת המבט הזה, והוא המשיך "אני יודע שאת חושבת
שאת פרח שחור בגלל כל מה שעובר עלייך אבל את אפילו לא קרובה
להיות פרח כזה, את הפרח הכי יפה שראיתי בחיים שלי ואני רוצה
שתזכרי את זה". השמש סינוורה אותי  והדמעות כבר התחילו לבצבץ,
אז הורדתי את המבט וחזרתי לסביון המרוט למחצה שלי. "את לא
מאמינה לי, מה?" הוא אמר במן אכזבה שכזאת. "זה לא שאני לא
מאמינה לך, זה פשוט שהדברים שאתה אומר עושים אותי עצובה".
"עצובה??, למה עצובה, זה אמור לשמח אותך אי.טי". הוא תמיד קרא
לי אי.טי כי אי.טי היה מוזר ולא ברור כל כך לסביבה וגם לא ממש
היו לו הרבה חברים טובים שממש מבינים אותך, בדיוק כמוני. כל
פעם שהוא לא הבין אותי הוא קרא לי ככה. אני קראתי לו "פריקי
בוי", כי הוא היה פריק (לא שאני לא הייתי כזו), או "מוזרוני
שלי" שזה שם חיבה שהוא באמת אהב! "כי מצד אחד אני שמחה שיש
מישהו שמבין אותי כל כך טוב ומקבל אותי כמו שאני ושאיכפת לו
ממני" עצרתי לרגע. "ומצד שני, זה עושה לי עצוב לחשוב שאותו
מישהו הוא מישהו שעוד מעט לא יהיה פה הרבה זמן". זהו הוצאתי את
זה. אמרתי לו בדיוק מה כואב לי. הרמתי את הראש כדי לקלוט תגובה
כלשהיא ממנו. עכשיו היו בידו כמה עשבים של דשא ירוק שהוא מרט
כנראה מעצבנות, והוא שיחק איתם, אבל בכל זאת עדיין הביט בי.
"למה את מתכוונת?" שאל באדישות האופיינית שלו שתמיד עיצבנה
אותי ושדווקא בזמן האחרון הצלחתי להוציא אותה ממנו. "אוי,
מאור, אתה יודע בדיוק למה אני מתכוונת" עניתי בשקט אבל בכעס.
"אתה עוד מעט מתגייס, ואתה תבוא הבייתה רק פעם בשבועיים אם לא
יותרף וזה בהנחה שלא תעשה להם שום צרות בבסיס ו.." הוא חייך,
בטח ידע שהוא, לצבא, לא יעשה חיים קלים, וזה כולל את הראסטות
שהוא לא מתכוון להוריד. המשכתי "וחוץ מזה, שבטח הבסיס יהיה מלא
בבנות וכל יום תתחיל אם אחת אחרת ותשכח ממני לגמרי, ולא תתקשר
אלי יותר כי לא יהיה לך זמן וממש אין לי עצבים לחכות למכתבים
ממך". הוא צחק. צחק עלי או על הדברים שאמרתי. "מה אתה צוחק?"
שאלתי אותו וכבר התחלתי ממש להתעצבן. "זה לא מצחיק, זה עצוב"
הוספתי בשקט, בניסיון להרגיע את עצמי. "את ממש טיפשה לפעמים,
הא?" הוא אמר. "אה, אז עכשיו אני גם טיפשה?! באמת, תודה רבה
מאור". העפתי את הסביון או יותר נכון מה שנשאר ממנו והתחלתי
ללכת. הוא רץ ותפס לי את היד, ואמר "את יכולה להגיד עלי תמיד
מה שאת רוצה, אבל דבר אחד את לא יכולה לומר, שאני אשכח אותך.
כי זה לא ייקרה אף פעם, ואני לא מתכוון לתת לזה לקרות." הוא
אמר והוסיף "וכמו שאמרתי קודם, את הפרח הלבן הכי יפה שראיתי אי
פעם, אולי היחיד" והוא ניגב לי דמעה גדולה שהתגלגלה לי על
הלחי. "היי" אמרתי בלחש "לא אמרת כלום על פרחים לבנים". "נכון"
אמר, "כי את אף פעם לא שאלת..וגם כי אף פעם לא ראיתי כאלו, עד
שפגשתי אותך..את מבינה, הם מאד נדירים". אני לא יודעת איך זה
קרה, אבל פשוט נישקתי אותו..והוא נישק אותי בחזרה, ועמדנו
מחובקים ביחד במשך אולי עשר או אחת עשרה דקות על השעון! "ואני
לא רוצה שתבכי אף פעם בגללי, כי ככה את תרטיבי את העלים הלבים
שלך ואז הם עלולים להפוך לצבע אחר..יותר כהה וקודר. טוב?
תבטיחי לי?" הוא שאל והביט במבט האהוב עלי, החודר ההוא.
"מבטיחה" עניתי. אני לא בטוחה אם זו הייתה המצאה שלו או שבאמת
קיימים פרחים לבנים-אנשים שראויים לתואר כזה, אבל מה שבטוח זה
שאני ל רוצה אף פעם יותר להיות פרח שחור, אף פעם"