היא עלתה במדרגות לאט-לאט. היא הרגיש שקירות חדר המדרגות
לוחצים עליה מתמיד. היא הרגישה מחנק, כאילו רוצים לעצור בעדה.
המדרגות תלולות מתמיד. באמת שהיה קשה לעלות, למרות שרק 5
קומות. כשהגיעה, היתה מכוסה בזיעה ומתנשפת. היא הרגישה
רעד-צמרמורת עובר בכל גופה. היא לא ידעה אם מקור או מפחד וזה
גם לא ענין אותה יותר מדי.

לאט-לאט ניגשה אל קצה הגג. לא היו לה מחשבות של להסתובב אחורה,
לחזור למציאות, אותה מציאות שהיתה בשבילה גהינום עלי אדמות.
היא נעמדה על קצה הגג ועמדה ועמדה.

עיניה כאילו נעצמו מעצמן, כל חייה עברו לפניה.
איך שמחה, כשבגיל 10 קיבלה את הכלב שלה ואיך בכתה, כשלא עברה
שנה והוא חלה ומת.
איך אבא שלה תמיד נהג לפנק אותה במה שהיא רק ביקשה, אבל
כשהגיעה ל"גיל שמותר להתחיל" נהג להכות אותה ואת אימה באבזם
המתכת שבחגורה השחורה שלו. עדיין יש עליה צלקות מלפני שנים
וסימנים כחולים זבי דם מאתמול בערב.
איך נהנתה לבלות עם חברתה היחידה שירה, איך הלכו לכל מקום
ביחד... ואיך היא מתה לה מול העיניים ממנת יתר.

משום מה נזכרה תמיד בשמחה מהולה בעצב, יותר נכון עצב מהול
בשמחה.
כבר לא היה לה כוח לכל העצב הזה, לכאב ולסבל שעברה מדי יום
ביומו.

את מחשבתה קטעה צעקה: "היא עומדת לקפוץ!" מהר מאוד הרחוב היה
הומה אדם. מדי פעם נשמעו קלישאות מפגרות כמו "אל תקפצי" ו- "לא
שווה לקפוץ". גם אמבולנסים, ניידות משטרה ורכבי מכבי אש נשמעו
ברקע והיא רק עמדה לה, בקצה הגג, מחכה, השד יודע למה.
לבסוף אמרה לעצמה "אין טעם למשוך את זה עוד," וקפצה, יותר נכון
הטתה את גופה קדימה, ונפלה.


היא היתה בסך הכל בת 16.