פעם חשבתי לקרוא לכלב שלי אלוהים.
חשבתי שזה יכול להיות נורא מצחיק, שאני ארצה לתת לו אוכל, אז
אני אצעק "אלוהים, אלוהים" ואנשים יחשבו שאני משוגע.
זה נראה לי נורא מצחיק אז, שאנשים יחשבו שאני משוגע, כשבעצם
אני רק אקרא לכלב שלי.

והיום? היום אני סתם יוצא החוצה וצועק "אלוהים, אלוהים" אולי
כי אני מחכה שמישהו יענה לי, אולי כי סתם בא לי לצרוח.
והאמת היא, שלא ממש אכפת לי שאנשים עוברים לידי ומסתכלים עליי
במבטים משונים או מלחששים כל מיני דברים.
זה באמת לא מפריע לי, כי אחרי הכל אני זה שיוצא וצועק מה שאני
רוצה.
אני זה שלא אכפת לי  מה האנשים ברחוב יחשבו עליי.
הם אלה שצריכים לחיות בהצגה, לשחק משחקים, לגלם דמויות שבכלל
לא הם, לא מתקרבות אליהם.
לא מתקרבות למה שהם רוצים להיות.
הם אלה שמשוגעים, שלא עושים מה שהם באמת רוצים, שלא פועלים לפי
הרגש.

ומאז, יום יום אני יוצא לרחוב וצועק "אלוהים, אלוהים" סתם ככה,
זה כבר הפך למנהג.