"ברטולין זה רצח!" צעקתי במלוא ראותיי, בתקווה שמישהו ישמע
אותי. אלוהים הסתכל עלי במבט מוזר. עברו כמה דקות. לא קרה
כלום. החלטתי להסתובב וללכת. בעודי הולך מן המקום הוא שאל אותי
"מה קרה?" בהיתי בו בזלזול, ידעתי שאני לא צריך לדבר כדי שהוא
ישמע אותי.
התחלתי ללכת, אך רגלי קפאו במקומן. המבט שלו חדר לתוך עצמותי
כמו קליעים. "מה אתה חושב לעצמך?!" הידהד הקול בראשי. "אתה
חושב שאתה יכול לראות אותי ולחיות?"
חשבתי לעצמי "למה לא?"
"כי אף אדם לא יראה אותי ויחייה!" נעניתי.
חשבתי לעצמי לרגע, המוות לא כ"כ נורא, חפיף.
הסתכלתי בעיניו ואמרתי לו "בסדר, קח אותי, למרות שיש איזה אי
דקות בקשר לעניין עם האף אדם לא יראה אותך ויחיה."
הוא הסתכל עלי וחייך.
התעוררתי.