הבוקר רק הגיע ואני כבר חושב על הסרט שיוקרן הערב. ממש כאן,
בקולנוע הכי קטן בעיר, אבל עם הסרטים הכי טובים. אף פעם לא
זכרתי את השם של הסרט, למרות שאני באמת אוהב אותו. נכון,
מקרינים אותו כאן כל שנה, באותו היום ואפילו שאותה השעה, אבל
עדיין כל פעם הוא מרגש אותי מחדש.
למען האמת, גם אתמול היה אחד לא רע בכלל, קצת עצוב אמנם. הבחור
שבא אליו היה ממש נחמד, אבל די יבש. בסוף הוא אפילו לא נראה לי
שחשב על הסרט בכלל, אמר תודה והלך. אמנם לי אישית אין מה
להתלונן. יש כאן כל כך הרבה סרטים ולא סתם כאלה שרואים
בטלוויזיה או בכל קולנוע אחר, סרטים אמיתיים.
אני זוכר את הסרט על איזו בחורה שהורים שלה מתו כשהייתה עוד
צעירה. היא הייתה צריכה לחיות לבד, להתחתן בערך שלוש פעמים,
לעבור לחו"ל ובקיצור כל הזמן לחפש איזה פינה שקטה משלה. היא
מצאה אותה בסוף, בלונדון או בניו יורק, אני לא ממש זוכר איפה,
אבל די רחוק מכאן. סך הכל, היא הייתה בחורה טובה, יפה ודי
חכמה, רק שלא ממש מאושרת. רק חבל שזה לא עשה אותה מיוחדת. כל
מי שבא לכאן, הוא לא יותר מדי מאושר. כנראה שאחד שיש לו המון
מה לעשות, אין לו זמן לבוא הנה. למה לבן אדם נורמלי לחפש את
הקולנוע הכי קטן והכי ישן בכל העיר? הרי הוא יכול בקלות לקחת
את עצמו לכל מקום אחר, הרבה יותר יפה ושמח.
השמש כבר התעייפה מרוב המחשבות שלי על הערב והתחילה לרדת
לכיוון הבתים הקטנים. היא גם קיבלה צבע אדום מוזר. אני כמעט
שכחתי מזה לגמרי, אבל היום זה היום האחרון של הקיץ. אף אחד לא
ממש מאמין לי, חושבים שאני סתם ממציא את זה, אבל אני יודע
שתמיד יום אחרי הסרט הזה, יורד הגשם. היום הסרט ואני כבר ממש
מחכה לה, לבחורה הזאת שתבוא לכאן הערב. אני אפילו קצת מפחד
שהיא לא תבוא, למרות שהיא תמיד באה ובכל זאת אני מרגיש צורך
לדאוג.
בכל זאת זה לא הסרט היחיד שאני אוהב כאן. יש כאן עוד המון
סרטים פשוט מצמררים. היה אחד על הבחור ההוא שהכל הלך לו. הכל,
לימודים, עבודה ובכלל חיים. כל ערב הוא היה מחליף בחורה ונראה
כמו אחד האנשים היחידים מאלה שעוד נשארו שמחים ומאושרים. בסוף
הוא מצא איזה אקדח ישן וירה לעצמו בראש. אני עוד זוכר את
התמונה שלו, שוכב מקופל על החול של אחד החופים בתל אביב. אני
גם זוכר איך כולם בכו, משפחה, חברים ואף אחד מהם לא הבין פשוט
למה, למרות שאני עדיין משוכנע שדי נמאס לו מהכל. חבל שלא יצא
לי לראות שוב את הסרט הזה. כן, יש גם כאלה שלא מקרינים יותר
ובדרך כלל הם הכי מרגשים.
אבל הערב, הערב יש את הסרט שאני הכי אוהב, הסרט שמביא את הגשם,
ואני ממש מת על הבחורה שבאה אליו; מקסימה כזאת, שונה, מתלבשת
יפה וגם לפעמים מחייכת, למרות שבסוף היא תמיד בוכה. זה נראה
כמו טיפות קטנות של גשם ראשון, שכאילו פורק את כל העול של
הקיץ, ככה היא בוכה. אם מישהו היה יכול להביט אז בעיניה
הרטובות, הוא בטח נהיה מאושר לכמה שניות. ככה זה כל שנה, היא
באה, בוכה והולכת. אני תמיד יודע שהיא תחזור, אך מדי פעם חושב
מה יקרה אם היא תשכח.
הנה היא שוב הגיעה. כבר צריך להתחיל בהקרנה, כדי שהיא לא תפספס
כלום. הרי היא ידעה להגיע לכאן ולא לשום מקום אחר. היא מתיישבת
באמצע האולם הקטנטן ומחכה לסרט. תמיד היא מחייכת כשהסרט מתחיל.
רואים שם חוף, גלים ירוקים של הים וילדה קטנה שמשחקת עם הכלבלב
שלה. גם אני אולי הייתי מחייך במקומה, אם זה היה הסרט שלי.