יומן שלי, שלום.
היום קמתי בבוקר, אחרי לילה של שינה טובה. קמתי, ניקיתי טיפה,
הלכתי לסופר ואז טיילתי טיפה עם חברה ברגל. עברתי ליד מגרש
כדורגל וכמה בנים התחילו איתי וגם פגשתי חברות. לקחתי מחברה
שלי בהשאלה את הסרט "דה וואל" ("החומה", סרט מעולה.) אחר כך
חזרתי הביתה, ניכנסתי לאיי סי קיו שלי ואכלתי צהריים עם החצי
משפחה שלי. אחותי עצבנית ואמא פשוט אמא וזהו. אבא חי לו איי שם
בת"א. מוזר, אבל ככה זה היה.
אז הלכתי לברכה עם חברה שלי, אמא שלי ואמא שלה. היה נורא נחמד.
חזרנו הביתה ראיתי את הסרט עם חברה שלי ואז עוד חברה באה. אמא
טיפה עצבנית שלו נתתי לה לראות טלויזיה בסלון, אבל היינו
באמצע.
ה', תיראה איזה חיים יש לי. וווווווווואי, כאילו הכל מושלם
וטוב, אבל לא, הכל חרא סביבי! איפה אבא שלי?! אני זקוקה לו
מאוד אבל... ואמא ?! כאילו אינה אוהבת, כאילו אינה מחבקת,
למרות שהיא כן, אבל ככה ההרגשה שלי. אחותי בכלל חיה בעולם של
אין כניסה לאף אחד ואני לא חושבת על זה.
לי רע עם העובדה שאני הולכת לי לטייל ולברכה ויש שם אנשים בחוץ
שאין להם את זה. בעצם אין להם אפילו לחם וחלב והם שם ביחד,
מחובקים ומחממים זה את זה. אני אפילו מקנא בהם בחום שבינהם,
באהבה שלהם אחד כלפיי השני. הם לומדים את הדבר הכי חשוב בחיים
ככה, לתמוך, לעזור, לא להפיל זה את זה, לאהוב ולהעריך את מה
שיש ובכלל את העולם. הלוואי ומישהו היה מעריך אותי בכלל, בזכות
מה שאני ומי שאני באמת ולא בזכות ציונים, בזכות מראה חיצוני או
בכלל, בגלל מה שאמרו או לא אמרו עליי.
אני רוצה המון מהחיים האלה ואני עוד אשיג בשביל עצמי את
החלומות והשאיפות שלי ,כמו להצליח בתחום המוסיקה, התאטרון,
הכתיבה והפסיכולוגיה, או כמו להקים משפחה גדולה עם לפחות 6
ילדים, לא להתגרש, ללמוד לחיות עם בן הזוג וללמוד עם השנים,
כשאהבה הולכת ונגמרת, לכבד ולשמור על מה שיש, לעמוד מול החברה
שלנו ולדעת שאפשר לשנות אותה, כי היא לא בשיא כרגע וכל אחד
ואחד מאיתנו משפיע באיזו שהיא דרך, חיובית או שלילית, אבל
משפיע. אנחנו צריכים לשנות את הדרך הזו.
כן, אני רוצה לשנות פה דברים ואני מצליחה בקטן, אבל מצליחה.
כמדריכה בתנועה וכחברה אני משפיעה על הכיתה שלי ועל המשפחה
שלי.