xxx יקר שלי, אתה האור של חיי. אתה החושך של חיי. אתה זה שגרמת
לי לנבור בתוך עצמי, לחפש את הרגשות שלי, לסוב סביב עצמי כמו
שועל שרודף אחרי זנבו.
למה אני בכלל טורחת? למה אני לא תולה על מסמר את כל התקוות שלי
עליך, את כל החלומות שלי עליך, וממשיכה הלאה?
אתה בכלל לא מכיר אותי, ואני לא אותך, אבל כבר אני יודעת שזה
לא ילך, ואולי זה בגללך ואולי זה בגללי ואולי זה בגלל הגורל,
כי מי אנחנו שנחליט?

אתה ניפצת את כל האלילים המוזהבים שלי, שהיו בסך הכל פסלים ללא
תוכן, אבל השארת אותי ילדה אבודה בלי אלוהים.
ומי יקשיב לי עכשיו?

xxx יקר שלי, הייתי שמחה להיכנס לתוך ראשך ולראות מה הולך שם.
אולי כל התדמית המסתורית היא בסך הכל מסכה לעוד סתם אחד, כמו
שהגדרנו את זה ביחד. העולם מלא בסתם אחדים, אני אמרתי. ואולי,
למרות הכל, אתה המלך, ולא ליצן החצר.

xxx יקר שלי, חשבתי שהמוסיקה היא דרך לבטא את עצמך, לשכב על
הדשא ביום סגרירי ולחפש בשמיים המעוננים את שדות התות הנצחיים.
בשבילי זה כלי, כלי אלוהי, שילדים אחרים לא מבינים - ובגלל זה
הם זרקו עלי אדמה. אולי בשבילך זו סתם דרך להעביר את הזמן,
שהרי גם זה טוב. חשבתי שאתה כמוני, אבל מי יודע מה אתה באמת.

xxx יקר שלי, אתה אהבה אבודה שאולי לא הייתה בכלל אהבה. אולי
זו הייתה רכושנות, קנאה, משהו שמילא את החלל הריק שהיה לי בתוך
הראש. אולי זו דרך להשתעשע, אני בעצמי לא מבינה את הדרך שהעולם
עובד. אני לא מבינה את עצמי אפילו. אני כותבת לך מתוך דימויים
ריקניים שצצים כמו המגבונים שמושכים אחד אחרי השני. הייתי
מתיימרת להיות גאונה גדולה, אבל זה בעצם רק עולם מזכוכית שבו
כל אחד רואה את מה שהוא מפרש לעצמו.

xxx יקר שלי, קיוויתי שתבין. קוויתי שיש ביננו תקשורת אילמת.
אבל אתה, xxx יקר, בעצם לא כל כך שלי, וגם לא של כל אחת אחרת.
אתה הדמות של אביר החלומות, שחרגה מהמוסכמות והתנהגה באופן
אנושי, ולא לפי ציפיותיה של נערה אדיוטית אחת. הייתי צריכה
להבין, xxx, שאתה לא מריונטה בידי מחשבותי. אבל מכיוון שאתה-
האמיתי הופעת רק שם, לא הייתה לי ברירה. אולי נבהלת כשהתנהגתי
כאילו אני מכירה אותך באמת, כשהכל הייתה בעצם התנהגותה של
הבובה התואמת לך חיצונית, שהופעלה שעות נוספות אצלי במוח.

שלום, xxx יקר שלי. אולי הבא בתור יבין על מה אני חושבת, יבין
אפילו טוב ממני.