הוא נכנס בריצה, מזיע. השעון על הקיר מראה 20:31. יש לו 29
דקות ושום סיכוי להגיע בזמן. בשעה הזאת, בעיר הזאת, בתנועה
הזאת. הוא קופץ לתוך המקלחת, מתעלם לחלוטין מהטמפרטורה של
המים, מצחצח שיניים וחופף בו זמנית. מחליט לא  להתגלח בשבריר
של שניה ואז מרים תחתונים ישנים מהרצפה וזורק אותם לתוך הארון.
היום אי אפשר לדעת. אולי היא מאלו. קרוב לוודאי אפילו.
הוא גומר להתלבש בחיפזון, גורב זוג גרביים לא תואם וכמעט ששוכח
את הארנק.
בדרך הוא נוסע על 90 בכביש של 50, עוקף בלי לאותת, חותך איפה
שרק אפשר.
ככה זה תמיד אצלו. מהר. כשהיה בן 12 הוא ראה את "ללכת שבי
אחריו". הוא לא זוכר כבר את העלילה אבל את המוטו הוא לא ישכח
אף פעם: קרפה דיאם. אז עכשיו הוא ממהר. היא לא אחת שכדאי לתת
לה לחכות. בטח שלא בפגישה ראשונה.  בפרישמן הוא עבר בצהוב,
שהיה בכלל כתום כהה או אפילו אדום בהיר ובאחת הפניות שמע פתאום
מכה חזקה על הפגוש. הוא לא היה בטוח מה זה היה ובדרך כלל
במקרים כאלו הוא היה עוצר.
הוא לא מאלו שלא משאירים פתק עם פרטים של הביטוח. כסף לא חסר.
זמן זאת הבעיה.
הוא מצא מקום חניה, נכנס וכבר התחיל להרים את יד שמאל אבל
פתאום שמע את הפתיח של החדשות מהטלוויזיה. הוא חייך לעצמו
והמלצרית שעברה מולו החזירה לו חיוך בטעות. עברה לו בראש
המחשבה שאם העניינים לא ילכו עם הדייט שלו אז אולי יש לו סיכוי
איתה. באמת, למה לבזבז זמן?
הוא מצא לו מקום והתישב. אחרי הכותרות החלישו את הוליום ועכשיו
היתה רק התמונה.
רכבת הרוסה, חיילים ברמת הגולן, משהו בשטחים ואיזו הפגנה.
הוא ניסה להבין על מה הם מפגינים אבל כל השלטים שהם החזיקו היו
רב משמעיים. בליל של קללות שאי אפשר לשייך אותו למשהו מסוים.
הוא חשב שאולי ממחזרים את השלטים וכותבים אותם ככה שיתאימו לכל
דבר כמעט ואז הוא הבין שהשלטים הם לא רב משמעיים אלא פשוט חסרי
משמעות לחלוטין ושבעצם זה כמעט אותו דבר.  כשהגיעו לערך הדולר
והמניות הוא התחיל להרגיש לא נוח וכשהתחזית נגמרה והוא כבר
כמעט עמד לקום לדבר עם המלצרית - היא נכנסה. "אוי אני מזה
SORRY , פשוט היה מזה פקק כמה רחובות מכאן ו"
- "זה בסדר, ראיתי חדשות. לא הרגשתי שהזמן עבר."
- "קרה משהו מעניין היום?"
- "האמת שלא היה ווליום אז קצת קשה היה לי להבין."
וככה זה נמשך, כמו כל פגישה ראשונה.


הם נכנסו הביתה כמעט בריצה, מזעים.
עד החדר שלו הם היו בלי חולצה ואחרי חמש דקות הם כבר גמרו.
הוא הדליק להם סיגריה וחשב שזה היה מטומטם להכניס את התחתונים
שלו לארון לפני שהוא יצא כי גם ככה כל הבגדים שלהם על הרצפה
עכשיו. היא העבירה את היד שלה על החזה שלו והוא עצם עיניים עד
שהיא נרדמה. הוא קם למטבח, פתח לעצמו בירה וניסה לחשב כמה
בחורות היו לו כבר בדירה הזאת. הוא התבלבל בספירה כמה פעמים
ובסוף ויתר וחזר למיטה.
לעומת זאת, לחשב כלפי כמה מהבחורות הוא הרגיש משהו, לא היתה לו
בעיה. אפס.
בבוקר הם עשו את זה עוד פעמיים. הם כמעט לא דיברו בין לבין
והפסיקו פעם אחת כדי שהוא יוכל לנתק את הטלפון. בסביבות 10:00
הוא שאל אותה אם היא רוצה ללכת לאכול משהו בבית קפה שמתחת לבית
שלו.
זה קטע קבוע שלו בבקרים כאלו. הוא מזמין את הבחורה לארוחת בוקר
על חשבונו.
"יש שם אומלטים שחבל על הזמן!". לא היתה אחת שזה לא עשה עליה
רושם.
הם נכנסו להתקלח ביחד ואז ירדו למטה. הם התישבו להזמין ארוחת
בוקר.
המלצרית הכירה אותו.
"מה בשבילך? כרגיל?" הוא הינהן עם הראש ובנתיים עד שהאוכל הגיע
הם התנפלו על הקפה תוך כדי קריאת העיתון. הוא את הספורט והיא
את הראשי. הקבוצה שלו, הפועל חיפה, הפסידה.
הוא קילל בקול.
- "מה?"
- "לא, כלום. לא משנה."
- "אוי תיראה." היא הצביעה על העיתון. "הפקק הזה מאתמול, זה
היה פגע וברח. הנה זה ממש ליד
המסעדה שהינו בה."
הוא הרים את הראש מהעיתון שלו.
- "תראי לי את זה רגע." ואז הוא התקרב אליה והביט לכיוון שהיא
הצביעה עליו.
זאת היתה כתבה קצרה, רק כמה שורות. הוא היה בן 15, עולה חדש
מרוסיה. נהרג במקום מפגיעת מכונית. היו מספר עדים ולמשטרה יש
תאור של המכונית וחלק מהלוחית זיהוי.
- "וואלה. איזה מסכן, אה?" והוא התישב חזרה בכיסא.
- "זה פשוט נורא" היא אמרה והמשיכה לעמוד הבא. "חבל על הזמן,
אה?"
"כן.. .."  ואז הוא ניזכר בפגיעה בפגוש. ".. ..חבל על הזמן."
בנתיים המלצרית התקרבה עם הצלחות והוא סגר את העיתון. הוא הריח
מרחוק את האומלטים. הם התחילו לאכול בדממה ואחרי כמה דקות הוא
קם לפתע בלי לומר מילה ויצא, בלי לשלם.

היא סיימה לאכול ולקרוא את כל העיתון לפני שעלה בדעתה שאולי
הוא לא חוזר.