עכביש מצמץ בלאות מיוסרת כשאור מן הצד האחורי של המזנון הכה
את אלפי עיניו בסנוורים. צללית חדשה נורתה על הסדק עליו נח זמן
מה, הוא הביט בה בפליאה ואחר שב לעיסוקו כאילו לא קרה דבר.
הבחנתי בכך כאשר הסתכלתי על הסדק ההוא, זה היה נורא מעניין
באותו הזמן, אני חושבת, העכביש עלה וירד בהתלהבות מעושה על
תוואי החוטים שיצר ואני רק התבוננתי בנקודת המפגש של הקירות,
יכולת למצוא שם מצלול מיוחד עם התקרה מלמעלה והזיוף שהקרין
הירח המלא. כל כך יפה. כל כך טיפשי. עכביש קפץ עכשיו כל כך חזק
שהקורים הפרומים הותירו אותו מקרטע על גבו, או מרוסק, כנראה,
טוב, זה כבר היה מחוץ לטווח-הראייה שלי, האבק שם למעלה ריתק
אותי בצורה כל כך צינית שלא נתנה לי להפנות את הבהייה שלי
למקום אחר.
וזה קורה לי הרבה בזמן האחרון. הספה, השמיכה וכוס הקפה התמידית
ביד הפכו עתה לחבריי הטובים, וגם הקירות, דוממים כשיהיו, חברו
אליי מרחוק. שקיות השינה ידברו במקומי ואני אבהה.
מחכה. מחכה למה? ומאז שעזב ההוא, מחכה למי, בטח שלא אליו, כי
מי הוא בכלל, ומי הוא שיגרום לך לבהות בכלום של עצמך ובעצמך
ובכלום. סתם אחד. עכביש.
אבל את מחכה... מחכה שהמים ירתחו בקומקום, שהירח ייגמר והשחר
יעלה, ותרד החמה ויבוא הירח. שהסבב הזה ייגמר כבר. שהמציאות
המרה תידפק על דלתך.
כן, פתוח, את אומרת.
היא לא כל כך מרה כמו שחשבת, דווקא די יפה, היא בוחנת את הדירה
במבטים מהירים כצב-נינג'ה מבולבל אבל משום-מה ברור לך שהיא
באמת שלא מבולבלת. ההוכחה מוטחת בך בצורת מבט שלא ניתן לפשרו
לשני צדדים, מבט של ביטחון עצמי, כאומרת לך: את שם, עם הקרע
בשמיכה, תסתכלי עליי, אני יודעת בדיוק מה אני עושה.
"אני יודעת בדיוק מה אני עושה".
"את... מה?"
"אני המציאות שלך, חביבתי. נשלחתי הנה הישר מהתודעה שלך כדי
להעיר אותך קצת, חמודה, די - זה בסדר - אל תבכי - עדיין לא
ראית שום דבר...!
"אנחנו בדרך כלל לא כל כך עושים את זה, לצאת לכם מהחשיבה, זה
רק במקרים ממש חריגים, קיצוניות במצב חמור בלתי הפיך. תנסי
עכשיו לחשוב על המציאות שלך - את מצליחה?
ולפני שבכלל ניסיתי להבין אם זה הזיה או חלום ולחשוב על
המציאות שלי כמו שהיא מבקשת ממני היא המשיכה, "את רואה? בטח
שאת לא יכולה. כי עכשיו כשאני לא בראש שלך אז איך את יכולה
לחשוב עליי, אה? את לא. את יכולה לחשוב עליי אולי כמי שאני
עכשיו, מוחשית, כוסית." על פניה נמרח חיוך אינפנטילי.
"אז המציאות שלי כוסית."
"המציאות שלך כוסית?"
הלוואי!!!!!! רציתי לצעוק, אבל משהו לא נתן לי כי מאיפה אני
יודעת עכשיו מה המציאות שלי כשהיא לא אצלי.
"אני לא יודעת. באמת באמת שאני לא יודעת."
"אההה. אז יש הבנה עכשיו. את באמת לא יודעת. תראי, "
היא המשיכה ברהיטות חשודה,
"בשביל זה אני כאן, אני לא אחזור יותר לראש שלך. אני חופשייה.
זאת אומרת, אחרי שאבצע את המשימה האחרונה שהוטלה עליי, כמובן,
לגרום לך להניב מתוכך תודעה חדשה. לא, לא תודעה, את נשארת
מודעת לעצמך בכל כולך, לגרום לך לייצר לעצמך מציאות חדשה. כן.
מציאות. זה יכול להישמע מסובך... כן, אני יודעת... עברתי את
השלב הזה גם עם קליינטים יותר מנותקים ממך, אל תדאגי. התסבוך
שלך רק יועיל לנו עכשיו. אל תילחצי, אני המציאות הישנה שלך
ואני אדריך אותך הכי טוב שאפשר."
זוויות עיניי התכרכמו למבט מסוג חדש בהחלט. בכתיבת שורות אלה
אני לא אנסה להגדיר אותו כי ברור לי שדבר כזה יהיה בלתי אפשרי.
הבטתי בה כשהיא משתעשעת עם עצמה מול המראה המוזנחת שלי, משנה
לעצמה צורה מדקה לדקה - חתול, שדון, פטרייה, מס הכנסה. ועכשיו
היא חזרה לעצמה.
"בואי, ליידי", אמרה ופתחה את הדלת, אז אני באתי, כמו ליידי,
וביחד יצאנו לעיר הגדולה במסענו אחר המשמעות, האמת, והמציאות
האחרת, שעוד לא הכרתי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.