אחרי ארוחת הבוקר שאמא תמיד מכינה, הסלט עם הביצה המקושקשת
והכוס שוקו שבצד, ואחרי הוויכוח התמידי כדי שאני אוכל אותה...
רצתי לטלויזיה, זינקתי על הספה שכבר היתה קרועה מרוב כל
הקפיצות שלי עליה, וצפיתי בתוכנית הטלויזיה שהכי אהבתי
-"פיטר-פן".
הכי אהבתי את טינקרבל, אתם יודעים...הזבובה המעופפת שמחלקת סם
כזה שהופך אותך לילד שלא גדל לעולם, ילד שיכול לעוף ומגיע לארץ
שומקום - ארץ הכיף.
תמיד רציתי לפגוש את טינקרבל...כל לילה חיכיתי לה ליד החלון
שלי בחדר מצפה שתבוא בכל רגע, אפילו כיביתי את מנורת הלילה
שהיתה לי כי פחדתי מהחושך, אך היא אף פעם לא באה ואני לא
התייאשתי. והגלגל תמיד חזר על עצמו.
שוב בוקר, שוב הוויכוח עם אימא, שוב התוכנית שלי, שוב לילה
ושוב אני מחכה, שוב טינקרבל לא מגיעה וכך אני מתבגרת מיום
ליום.
לא הסכמתי לוותר, החלטתי שאם טינקרבל לא באה אלי אז אני אבוא
אליה, אני אגיע לארץ שומקום בכוחות עצמי, אך איך לעזאזל עושים
את זה???

לא היה לי מושג, אך חשבתי שאולי זה כתוב איפשהו. אולי בספרים
של אבא שהוא תמיד הזהיר אותי שאני לא אגע בהם, או אולי בארון
של אחי, עידו, שתמיד אסר עלי לפתוח אותו.
החלטתי לצאת למסע החיפוש שלי. בספרים של אבא לא מצאתי כלום,
יותר נכון לא הבנתי מה בכלל כתוב שם. היו רק כמה תמונות כאלה
שתמיד אסרו עלי לראות... אתם יודעים, כאלה שמראים בטלוויזיה
בשעה המאוחרת של הלילה.
בארון של עידו לא מצאתי כלום חוץ ממכתבים עם לבבות ועוד כל
מיני שטויות שהחברה שלו, גלית, זאת שממש חושבת את עצמה קנתה
לו. היא היתה דווקא בסדר הגלית הזאת, אך אני משום מה לא כל כך
אהבתי אותה, אולי בגלל שעידו אהב אותה כל כך שקצת קינאתי. הגיע
הלילה וכבר לא חיכיתי יותר לטינקרבל, היא כבר ייאשה אותי
מלחכות לה, הרי ידעתי שאני סתם אחכה, והזבובה המטומטמת לא
תגיע, ובנתיים אני גדלה מיום ליום...ואני לא רוצה לגדול. אני
רוצה להישאר בגיל הזה כי פעם אימא אמרה לי שצריך לנצל כל רגע
בחיים בייחוד כשקטנים (למרות שאני לא ילדה קטנה...אפילו דודה
חלי אמרה לי שאני כבר גדולה) אז החלטתי לעצור את הזמן כמו
פיטר-פן.
גם חשבתי שאם אני אצליח להיות כמו פיטר-פן, אז נהיה חברים ואני
אתחתן איתו. תמיד רציתי להתחתן עם פיטר-פן כי הוא היה ממש
גיבור.

אז איפה היינו? אהה כן... לא חיכיתי עוד לטינקרבל, ובאותו
הלילה ירדתי למטה בלי שאימא תדע כי היא תמיד אסרה עלי לצאת
בשעות המאוחרות של הלילה, חיכיתי בחדר עד 22:00 כדי שלא יהיה
אף אחד בסלון וירדתי למטה. חשבתי שאולי פיטר-פן מפחד להיכנס
לחדר שלי ואולי הוא מחכה לי למטה.  
הסתכלתי על השמיים שהיו כהים מתמיד, מצפה לראות בכל רגע את
פיטר-פן מגיע אלי ולוקח אותי איתו...ופתאום הופיע ניצוץ
בשמיים, נשמע פיצוץ אדיר, צעקות של אנשים, והרבה בכי, וזהו מאז
אני נמצאת בארץ שומקום ארץ שבה לא גדלים, ואתם יודעים מה?
אפילו התחתנתי עם פיטר-פן, הוא ממש חמוד. מה שאני לא מבינה זה
למה אימא כל כך עצובה היום, הרי היא רצתה שאני לא אגדל, היא
אמרה לי לנצל כל רגע כשאני קטנה, אז עכשיו אני אהיה קטנה
לעולם...אני כבר לא אגדל, אמנם לא אראה יותר את החברים ואת
אימא אבל אני אשאר קטנה כמו שאימא ואני רצינו...

מדי פעם אני אפילו מצליחה לראות את אימא בטלסקופ מארץ שומקום,
היא ממש השתנתה. פתאום היא לובשת כל הזמן שחור, והרי היא תמיד
שנאה את הצבע הזה, היא כבר לא צוחקת כמו אז, ואני איני מבינה
מדוע, הרי המשאלה של שתינו התגשמה!