[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שי מצפה
/
סיפורי פנטזיה

סיפורי פנטזיה שונים חסרי כל גבול היגיון

המשחק
צלצול הטלפון העיר אותי בלילה מהשינה. הרמתי את שפופרת הטלפון
עטוף קורי שינה ושמעתי קול לא מוכר אומר לי: זכית בגורל להשתתף
במשחק. מעתה אנחנו במרדף אחריך. ידעתי מהו טיבו של משחק זה.
ראיתי אותו בטלוויזיה. זה היה משחק בלי חוקים בכלל. המנצח היה
זה ששורד. הבעיה היא שלא ראיתי מישהו שניצח במשחק הזה. אבל אני
ידעתי שאני צריך לנצח כי עדיף לנצח מלמות. קודם כל תכננתי
לברוח. לא יכולתי לברוח מהדלת הראשית כי הם שמו מעקב עליה. לכן
תכננתי לצאת מהחלון. פרמתי את הסדין ועשיתי ממנו חבל. הורדתי
את החבל. את הקצה האחד קשרתי למיטה. ירדתי בזהירות כשאני מתפלל
שהחבל לא יקרע ואכן הוא לא נקרע. כשהתרחקתי בריצה נשמע קול
פיצוץ אדיר ולהבות החלו עולות מהבניין שלי. ידעתי שהם פוצצו
אותו כדי להרוג אותי וכשהם לא ימצאו את גופתי הרובים יתחילו
לדבר. ואכן, שמעתי שריקת כדורים. הם החטיאו אותי אך במעט. רצתי
מתנשף כשלפתע יד זקנה הציצה ותפסה אותי. היא הכניסה אותי לעבר
בית וסגרה את הדלת. הבית היה חשוך ורק אור נר עלוב האיר אותו.
הודיתי לזקנה אך היא אמרה לי: לא הצלתי אותך למענך, הצלתי אותך
למען אלו המסכנים. ראיתי בעתיד שלך שאתה יכול לנצח את המשחק.
אבל אתה צריך קצת עזרה. לך לסוחר הנשק אמברסון הוא יעזור לך.
הודיתי לה ויצאתי מהדלת האחורית. גם זה על פי עצת הזקנה. רצתי
כמו שלא רצתי מעולם והיריות המשיכו עד שיצאתי מהעיר והלכתי אל
בין ההרים. ראיתי שם בקתה די עלובה ונקשתי על דלתה. פתח לי איש
מזוקן שאמר לי: אתה האיש מהמשחק? אם כן בוא, הם הרגו את אחותי
שהשתתפה במשחק הזה ועתה הם ישלמו על כך. הוא הוביל אותי לעבר
מחסן ופתח את הדלת. ראיתי כלי נשק מסוגים שונים. בניהם רימוני
יד וכמה אקדחים. לקחתי אקדח אחד וכמה רימוני יד. הודיתי לו
וחזרתי לעיר. עתה הייתי מוכן להשתתף במשחק הארור ולנצח. ירי
הכדורים שרק סביבי בלי הרף. החזרתי אש ויריתי בשני אנשים שניסו
להרוג אותי. לפתע זינק עלי מישהו בסמטה חשוכה וניסה לחנוק
אותי. הוא היה גדול ופראי וחזק מאוד. חושי התערפלו וכמעט
איבדתי את הכרה. ברגע האחרון שלפתי את הנצרה של הרימון ואמרתי:
תמות נפשי עם פלשתים.הרימון התפוצץ בידי והרג את שנינו.



הדרגון
אם היו אומרים לי לפני שבועות שאצא לג'ונגל לרדוף אחרי יצור
אגדתי הייתי אומר עליהם שהם מטורפים אבל זה מה שקרה. אני
דוקטור לתורת הנסתר באוניברסיטה מכובדת בארצות הברית. בתור
שכזה שולחים לי לפעמים ספרים על דברים מוזרים שקורים בעולם.
יום אחד קיבלתי בדואל ספר. קראתי אותו, הוא היה מרתק. נכתב בו
שיש יצור אגדתי בשם דרגון שמופיע ביערות רודי. לא אכחיש
שהסתקרנתי. להבות הסקרנות בערו בי ולא נתנו לי מנוח. זה רדף
אותי גם בחלומותי. לבסוף התפטרתי מעבודתי כמרצה באוניברסיטה
וטסתי ליער רודי כדי לחקור האם חי שם היצור הזה? בניגוד למה
שכתוב בספרים לא יצאתי בקבוצה כלשהי ולא חיפשתי מדריך אלא
נכנסתי לבדי ליער. היער היה אפל ודומם באופן מוזר. שום דבר לא
נע. תמהתי למה אף בעל חיים לא היה באזור ומהר מאוד קיבלתי
תשובה. לפתע נשמעה שאגה מצמררת. נגלה לעני יצור ענק בעל שלוש
רגליים שהלך לאט מאוד. עניו היו באלכסון וכול גופו היה מכוסה
בפרווה. בלי לשאול ידעתי שזה הדרגון. לו ידעתי פחד כלום לא היה
קורה אך אני לו ידעתי פחד. ניגשתי אליו ושאלתי אותו האם הוא בן
יותר ממאה שנה? אגרוף הפלדה שקיבלתי הכניס אותי לסחרור
והתעלפתי. ספרו לי אחר כך שמצאו אותי ביער במצב קשה מאוד. מדמם
למוות מראשי. הועברתי לבית חולים ועברתי ניתוח אחרי ניתוח.
אחרי שהתאוששתי לא שבתי עוד לחקור על הדרגון



רוצח לא מהעולם הזה
פתחתי את המעטפה, היה בו רק שם של המטרה שאותה אני צריך להרוג.
חרטתי אותו בזכרוני ושרפתי את המעטפה. יצאתי לטיול מסביב
לבניין בו גרה המטרה. אחר כך חזרתי לביתי. ידעתי שמהדלת הראשית
לא אוכל להיכנס כי הוא יתפוס אותי אז החלטתי להיכנס דרך החלון.
חזרתי לבניין, פתחתי את המנעול של החלון במפתח גנבים ונכנסתי.
הבית היה אפל וחשוך. פתאום ללא אזהרה מוקדמת הוא הוצף
באור.מצאתי את עצמי עומד בחדר ואדם מוזר יושב על כיסא ממולי.
שאלתי אותו איך הגעתי לכאן? הוא אמר לי: גם אני רוצח כמוך אבל
לא מהעולם שלך. ועתה תמות עקב הידיעה הזו. ניסיתי לברוח אך
החלון נעלם וגם הדלת. עניו של האיש בערו באדום והוא השתנה
ליצור מזוויע. פיו התמלא ניבים. ידיו התארכו עד לגודל מכסימלי.
ידעתי שזה הסוף שלי והוא עוד מעט יהרוג אותי. לכן שאלתי אותו
שאלה אחרונה: מאיזה כוכב באת? הוא ענה לי: כוכב למפוט, הגזע
שלי יכול לראות את העתיד או בעצם עתידים כי יש הרבה. עניתי לו:
אתה מתכוון שאם לא הייתי מקבל את המעטפה הזו להרוג אותך לא
הייתי נפגש אתך? הוא ענה לי שהבנתי את הנקודה ושעתה אשב בשקט
כי הוא צריך לאכול אותי. הוא תפס אותי בידיו וקרב אותי לפיו
הענקי. איבדתי את הכרתי לפני שהוא התחיל לאכול אותי.



המציאות החליפית
זה היה חייב להשתבש, משהו חייב היה להשתבש. אני, לוחם חופש
מוסלמי כותב יומן זה כדי לתאר לכם את החוויה המזוויעה הזו כדי
שאולי יום אחד מישהו יקרא זאת ויציל אותנו. החטיפה של המטוס
הייתה קלה מאוד. כל אחד ידע את תפקידו. חמשת לוחמי החופש קמו
כאיש אחד וצעדו לעבר תא הטייס. הם ירו צרורות לעבר התא וירו
בטייס. אחד מלוחמי החופש שהיה טייס מעולה התיישב במקום הטייס.
ארבעת האחרים יצאו וכיוונו רובים לעבר הנוסעים המבוהלים. אני
נשארתי כדי לשדר שהמטוס נחטף וכך עשיתי. הם שאלו אותי כל מיני
שאלות שתמיד הם שואלים והכל הלך חלק. הנחתנו את מטוס אל על
בשדה התעופה בן גוריון. דרשנו שחרור אסירים שלנו ושבויים ואם
לא נהרוג את הנוסעים אחד אחד. נתנו את האולטימטום שלנו עד שעה
שמונה בערב שזה לפי ידיעתנו זמן שידור החדשות במדינה הציונית
הכובשת. ברגע זה נשמע קול רעם כמו פיצוץ אדיר נשמע ברקע ואחריו
היה שקט. ניסינו לשדר אך רק שפה זרה ענתה לנו. בסוף נאלצנו
לצאת ומצאנו את עצמנו מוקפים בחיילים לובשי מדים שלא הכרנו
מעולם. הם רמזו לנו באיומי רובה להיכנס אל המכונית שלהם. הם גם
הכניסו את הנוסעים. המכונית עצרה מול בניין אפור. הוכנסנו
לתוכו יחד עם הנוסעים והושלכנו לתוך תא אחד. לאט לאט ההבנה
החלה מחלחלת בנו. נקלענו למשהו מוזר. אחד הנוסעים אמר שנקלענו
למציאות חליפית שמע שזה קרה הרבה פעמים למטוסים באוויר אבל זה
הפעם היחידה שזה קרה בקרקע. הוא היה כנראה פרופסור. שאלנו אותו
מה יכול לגרום לזה והוא אמר לנו: אין תשובה לזה. יש הרבה
תאוריות אבל כולן לא מבוססות. ברגע זה נפתחה דלת הברזל והחיל
לובש המדים עמד בפתח. הוא תפס באחד הנוסעים ולקח אותו. שמענו
את צרחותיו כל הלילה עד שנדם. ידענו שהוא מת. לא ידענו מי
חיילים אלו אך הינחנו שאלו לא חייזרים כי אם בני אדם מאוד
מרושעים. אחד הנוסעים שהיה ניצול שואה אמר לנו: המדים שלהם
מזכירים לי נאצים. אמרנו לו שהנאצים הובסו. הפרופסור העיר בשלב
זה: לא במציאות הזו. באותו לילה הם לקחו עוד נוסע וגם הוא לא
חזר. מאותו רגע ואלך הבנתי שגורלנו נחרץ. התחלתי להתפלל לאללה
ואחד הנוסעים שהיה יהודי התפלל לאלוקים. עודדנו זה את זה. התא
היה מחניק אבל גרם לאחדות בנינו. מאותו רגע החלטתי לכתוב יומן.
היו לי דפים בהם הייתי צריך לכתוב את הדרישות שלנו. הפעם כתבתי
בהם משהו אחר לגמרי. אני מקווה שמישהו יבוא ויציל אותנו



תאורית המחשבה החופשית
אני שבוי כבר כמה שנים אצל ארגון טרור. הם אומנם מתיחסים אלי
יפה ואני נמצא בוילה מפוארת שיש בה את כל מה שאני צריך ויותר
אבל בכל זאת זה שבי. אני יודע שהיחס אלי יכול להשתנות בין רגע.
סליחה שלא הצגתי את עצמי, אני מדען, חברי בקהילה המדעית אומרים
עלי שאני קצת מטורלל ואולי זה נכון כי אני עוסק בנושאים מוזרים
ביותר. יש לי תאוריה שאם יבנו מכשיר בעל גל היפנוטי שישדר רק
מחשבה אחת כל האנושות תחשוב את המחשבה הזו. כך יהיה אחדות
בעולם ושלום על פני אדמות אבל לעומת זאת אם זה ייפול בידי
ארגון עוין, למשל מוסלמי, זה יכול להביא לידי כך שכל העולם
יהיה מוסלמי. ואת זה הארגון ששבה אותי רוצה לעשות. לכן אני
יושב מול המחשב ועושה רישומים כמו שעבדתי במעבדה שלי עד שהם
חטפו אותי. הם הבהירו לי שאם אצליח בעבודתי הם ישחררו אותי.
אבל אני מתכון להכשיל אותם למרות שזה יעלה בחיי. לכן אני בונה
את המכשיר לאט לאט. בסיומו אני מתכוון להמציא כפתור קטן שברגע
שבו אלחץ עליו המכשיר ישלח גל היפנוטי הפוך ישר נגד חברי
הארגון והם ישתגעו לגמרי עד מוות. אבל הם לא יודעים מזה. עתה
אני צריך ללחוץ על כפתור המחק כדי למחוק יומן זה כדי שהם לא
ידעו לעולם מה אני מתכנן.



הטעות
שמי יוסי, אני תלמיד בית ספר, המורה נתנה לנו הוראה להשאיל ספר
מסוים מהספריה כדי ללמוד ממנו. בכל אופן, הלכתי לספריה וחיפשתי
את הספר. ליד הספר האמור היה עוד ספר אבל לא שמתי אליו לב.
הגשתי את הספר לספרנית והיא החתימה אותי על מסמך שקיבלתי את
הספר ואחר כך הלכתי הביתה. בערב התחלתי לקרא את הספר
והזדעזעתי. זה לא היה הספר שהייתי אמור לקחת אלא ספר שלקחתי
בטעות. אחרי שקראתי עוד סקרנותי גברה והחלטתי לא להחזיר אותו
לספריה. למחרת בצהרים שני אנשים נקשו בדלת ביתי. הורי לא היו
בבית. הם אמרו לי שהם צריכים את הספר בחזרה. ושהם ישלמו כל
מחיר. סרבתי להצעותיהם הנדיבות ביותר. הם אמרו לי שהם ישלמו לי
סכומי כסף גדולים מאוד ושאני אחיה ברווחה אבל אני סרבתי. אחרי
שהם ראו שזה לא מועיל הם רק אמרו לי משפט אחד: אנחנו נשיג את
הספר הזה ויהי מה. אתה עוד תצטער על זה שלא הקשבת לעצתנו.
בלילה החלטתי להחביא אותו כי הייתה לי הרגשה שהם יפרצו לביתי.
מקום המחבוא היה קשה לאיתור אפילו למקצוענים. כשחזרתי הביתה
גיליתי שלא התבדיתי. אבל הספר נשאר במקום המחבוא שלו. כשהורי
חזרו לא גיליתי להם על הפריצה כדי שהם לא יבהלו. למחרת בצהרים
הם תקפו אותי ברחוב בלי אזהרה. הם תפסו אותי וגררו אותי למרתף
שם פגשתי באדם לבוש גלימה. הוא אמר לי: הספר שמצאת ילדון שייך
לי ואני רוצה אותו חזרה. אמרתי לו שלא אתן אותו ואז הוא התמלא
כעס. עיניו ברקו והוא הרים את ידיו. הוא אמר כל מיני מילים שלא
הבנתי ואז חל משהו מוזר בגופי. בכל גופי אחז שיתוק. לא יכולתי
להניע אבר. הוא אמר לי: אתה תישאר במצב זה עד אשר תגלה לנו
איפה הספר. הוא רמז לאנשיו והם הרימו אותי ושמו אותי מול הבית.
הורי שבאו נחרדו למראה מצבי ולקחו אותי לבית חולים שם עבדתי
בדיקות מבדיקות שונות אבל הרופאים לא הבינו מה קורה כי זה היה
כישוף. בחלומותי עוד אני הולך במערה והקוסם הולך לידי ושואל
איפה הספר? אני עונה לו שאני לא אתן לו את הספר בשום מחיר
שבעולם גם אם אהיה משותק לנצח.



הרוע
דרום תל אביב
אל תשפטו אותי לפני שאספר לכם את סיפורי. שמי אלי ואני מכשף.
הוסמכתי בידי מועצת הכשף העליונה כדי לעשות כישופים.  עשיתי
הרבה כישופים טובים. היצלתי אנשים ממחלות ומתאונות דרכים. אבל
נחזור לסיפור שלי. יום אחד נשמעה דפיקה בדלת ביתי. פתחתי אותה
ולא ראיתי אף אחד. לפתע נשמע קול מאחורי: אני כאן.  הסתובבתי
לאט לאט וראיתי יצור שכולו שחור. פניו היו כפני מסכה. ידעתי
מיד מי זה. זה הדרגון הנורא עליו מספרים באגדות.  הוא בא תמיד
כשמזמינים אותו להרוג מישהו.  לחשתי לחש הגנה ואור אפף אותי.
הוא לחש גם כן לחש ושחור ניסה לפרוץ לתוך מוחי.  אבל כישוף
ההגנה הגן עלי. לבסוף הוא לחש: מה אעשה? עלי לבצע את משימתי,
אחרת בארץ השדים יענו אותי.  שאלתי אותו: מי הזמין אותך?  הוא
אמר לי שזה יוסי וענון. יוסי הוא אויבי המר ביותר. הוא גם מכשף
כמוני. פעם רציתי לנסוע לאיזה שהו מקום ולפתע המכונית התחילה
להדרדר, אפילו הבלמים שבתו. לרגע לא ידעתי מה לעשות, ובמשנהו
לחשתי לחש שהעביר אותי הבייתה.  אחר כך הוא שלח לי כל מיני
חיות מוזרות וקטלניות. ואחרון חביב את השד הנורא דרגון. אמרתי
לו שאני רוצה שהוא יהרוג את יוסי. הוא אמר לו: כן יהיה כאשר
דיברת.  ונעלם לתוך האפלה לפני שהספקתי להגיד להתראות.  למחרת
בבוקר אני שומע שיוסי מת. מצאו אותו יושב על הספה כשהטלווזיה
עוד פועלת



את הרצח הזה אפשר היה למנוע
נכנסתי אל המפקד שלי. הוא הסתכל עלי, מודד את גופי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש לפחות 3055
יוצרים צעירים
בארץ.


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/3/04 6:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שי מצפה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה