ואני שואל אותה "אבל מה באמת קורה איתנו"? והיא כמו תמיד לא
עונה.
היא לא יכולה לענות. היא אילמת.
אני לא מכיר עוד מישהו שחצי מהזמן שלו מסתובב עם מישהי אילמת,
ושהוא גם אוהב את אותה אילמת, למרות שלא שמע אותה אף פעם אומרת
"אני אוהבת אותך", ולא שוחח איתה על אמת, אלא רק במכתבים,
ואחרי שהוא הלך במיוחד בשבילה ללמוד את שפת הסימנים, ואפילו
השקיע, מה שהוא לא נוהג לעשות, התחיל לדבר איתה בשפה הזאת.
ואני גם לא מכיר מישהו שעשה אהבה עם מישהי אילמת. אם הייתי
פוגש מישהו כזה, אני בטוח שגם הוא היה אומר שבהתחלה זה מוזר.
לא, לא מוזר. שונה. כן, שונה...
ובמשך שלוש שנים אני איתה, ובכל יום רואה אותה על הבוקר, ולא
שומע אותה אומרת "בוקר טוב" או "יום נעים" לפני שאני יוצא
לעבודה, שגם ככה לא משהו.
ולא שומע "בתיאבון" אלא רק רואה איזשהו סימן עם היד, וכשאני
אומר משהו אני לא מקבל תשובה קולית, ולא שומע "לילה טוב" או
"אהלן" כשהיא נכנסת לבית.
אני לא מכיר מישהו שיכול היה אפילו להחזיק מעמד במערכת יחסים
כזאת. ולמרות החסרונות הרבים והקשיים, להמשיך להנות בה ולהמשיך
לאהוב.
והיא רק הולכת ומחייכת, ומסמנת כמה דברים, וכשיוצא לשוחח שיחות
קצרות כי לי עדין יש קשיים בשפת הסימנים, היא מתרגזת די מהר.
וזה די מוזר שאדם כמוהה, שצריך להבין שללמוד משהו לוקח זמן,
במיוחד אם הוא חדש לך לחלוטין, יהיה כל-כך חסר סבלנות ויתייאש
מהר.
אני לא מכיר אדם שנשאר עם מישהי גם חודשים אחרי שהוא הבין שהיא
לא מזיזה את האצבע אפילו כדי שהיחסים האלה ימשיכו לעבוד טוב,
למרות הקשיים.
וזה לא שאני שוביניסט או משהו, חס וחלילה. אבל זה די מוזר לי
שהיא אף פעם לא מכינה אוכל, וכמעט שלא מטפלת בכלים או בכביסה.
הרי מה שאותי לימדו, זה שכולם צריכים לתרום, ואף אחד, גם אם
הוא אילם כבר עשר שנים, לא צריך להתחמק מכל המטלות ולשקוע
ברחמים עצמיים למשך כל חייו.
זה מה שלימדו אותי.
וכולם אומרים לי שאני יותר מדי משקיע, ושבמקומי הם כבר מזמן
היו זורקים אותה, כי אי אפשר לחיות ככה.
וזה לא שהם מכירים אותי מאתמול. הם מכירים אותי כבר הרבה
שנים.
אבל אני לא מקשיב. אני אוהב אותה, ולמרות שאני לא יודע במאה
אחוזים שהיא אוהבת אותי, אני ממשיך להיות איתה.
אני לא יודע אם אני הפיקפוק שלי באהבה שלה הוא בגלל שמעולם לא
שמעתי את הקול שלה אומר, אותה אומרת "אני אוהבת אותך" בצורה
רגילה, ואחר כך מחייכת ונושקת לי, או שזה בגלל ההתנהגות שלה.
שהיא עוברת לידי לפעמים כאילו היא לא מכירה אותי.
ואני כבר התרגלתי למצב. שהיא לא מדברת. לא שופט. חס וחלילה.
ואפילו אמא, שמאוד תמכה בקשר, ובהתחלה בכלל חשבה שהיא פשוט
מאוד ביישנית ולכן שותקת, אומרת לי שזה לא הולך ככה, ושהמאמצים
שלי לחינם.
ואני לא מבין למה הם אומרים את זה. ואולי כן...
וכשאני מנסה לדבר על הקשר, היא שותקת. אבל שותקת היא לא המילה
הנכונה, כי גם ככה היא שותקת. היא לא מגיבה. כי או שהיא עושה
פרצוף חמוץ ומתעלמת ממני למשך כמה שעות, ואחר-כך כותבת לי
בפזיזות שאני מחפש תירוצים לסיים את הקשר שלי, כי אני סתם עצלן
שלא מסוגל להתמודד עם אילמת, או שהיא פשוט מאוד מסתכלת לי
בעיניים, ומחייכת חיוך קטן אבל מעט עצוב, שאי אפשר לדעת אם הוא
אמיתי או צבוע, ואני פשוט נמס ברכרוכיות נוראית ומחבק אותה,
ובלילה כמו מטומטם אומר שאני מצטער, והיא לא עונה, כי היא לא
מסוגלת לענות, אבל היא אפילו לא מגיבה. אבל שומעת.
וכשאני סוף-סוף נפרד מימנה היא לפתע פורצת בבכי, מה שכבר שנה
שלמה לא עשתה, מפנה לי את גבה, עושה סימן באצבע האמצעית שלא
ציפיתי לו, ומתחילה לארוז.
ואז אני מרגיש רגשות אשמה, והמצפון שלי לא שקט, ואני בא ומחבק
אותה ושוב אומר שאני מצטער, אבל היא לא מגיבה. אבל בלילה אנחנו
מתנשקים וכאילו מאוהבים. לא מבחינתי כאילו. אני באמת אוהב
אותה. אבל לא יודע אם היא אוהבת אותי.
ובבוקר כמו תמיד אין "בוקר טוב", וכמו הרבה פעמים אפילו לא
בשפת הסימנים, ואין נשיקה, ושוב פעם היא קרה ואדישה כאילו לא
קרה כלום, כאילו לא רבנו ואז השלמנו והתנשקנו.
ובפעם השנייה שאני אוזר אומץ ונפרד מימנה, היא עוד יותר בהלם,
אבל הפעם לא פורצת בדמעות, כאילו היא לא רוצה להשפיל את עצמה.
למרות שלדעתי היא הכי יפה כשהיא בוכה.
אבל בכל זאת היא עושה הצגה, אבל מוותרת על האצבע האמצעית, ורצה
לחדר ומתחילה לארוז.
וכמה שהמצפון שלי לא שקט, וכמה שהראש שלי מתפוצץ מרוב מחשבות
ורגשות אשמה, אני לא הולך אחריה ולא מנסה להשלים, כי בתוך-תוכי
אני יודע שכבר אין טעם.
ואחרי שעה היא בסלון עם שתי המזוודות שעד עכשיו ארזה, מסתכלת
אלי במשך דקה ארוכה, ואני יודע שהיא רק מחכה שאני אבקש סליחה,
ושאולי אפילו דמעה או משהו דומה תבצבץ מעיני, אבל אני יושב על
הספה ושותק, ומביט לה טוב טוב בתוך העיניים, שתזכור.
והיא כותבת פתק מהיר מאוד "מחר אמשיך לארוז", כי כנראה שבשפת
הסימנים כבר לא מתאים לה, והיא מרימה את המזוודה שהניחה על
הרצפה כדי לרשום את הפתק, ומסתכלת לי שוב בתוך העיניים, ואני
מחזיר לה מבט, שתזכור.
ואז היא יוצאת.
ושקט.
אפילו עוד יותר שקט מתמיד.