היא בחצאית שחורה, גופיה עם תחרה ושיער אסוף לצמה.
מרוחה על הרצפה המטונפת, כמעט בלי הכרה, בגדיה אט אט מוכתמים
בקיא שהיא פולטת מגרונה,
מנסה להוציא את מעט האוכל שנשאר בגופה. אינה מודעת למצבה,
ממלמלת דברים שרצים במוחה, אותם לא תזכור מחר. חבריה מושכים את
גופה במעלה המדרגות והיא מתנגדת, צועקת שהיא רוצה לישון, שרק
יעזבו אותה במנוחה, אך הם לא מרפים ממנה. מטפסים מדרגה מדרגה
עד פתח הבית ומשם לאסלה, שם מרימים את ראשה בכדי שלא תלכלך את
השטיח הכחול שנקנה לא מזמן. משתעלת, פולטת, תוקעת אצבעות
לגרונה והם מפנים את מבטם הצידה, לא רוצים לראות את מצבה,
נגעלים. עיניה לבנות, אישוניה מתגלגלות אחורה. תופסים אותה
בידיה, מנסים להאחז במקומות שעדין לא התלכלכו, נלקחת לספה
ומתכסה בשמיכת הצמר. למזלה, הורי חברתה אינם בבית. נרדמת.
בוקר, מתעוררת לאור השמש שמסנוורת את עיניה, מסתכלת סביבה,
חבריה שוכבים לידה, ישנים. לא מבינה היכן היא, אך במהרה רצים
הזכונות המטושטשים במוחה, מרימה את השמיכה ומתהלכת לשירותים.
סוגרת את הדלת, מסתכלת במראה, האיפור מרוח, השיער פרוע והיא,
היא מצטערת. נכנסת למקלחת, שוטפת את פיה מנסה להפטר מהריח
החריף, עוברת לחלקי גופה, לפניה, מנסה להוציא את הלכלוך,
מגרדת, מקרצפת, בוכה. חוזרת לסלון, כולם כבר ערים, מתיישבת
לידם והם מחכים שתאמר משהו, שפתיים יבשות נפתחות לרווחה, נפלטת
מילה, "סליחה". הם מתחילים לעלות זכרונות, היא נזכרת בחלקם,
ישנם רגעים מעורפלים, רגעים שמעדיפה לשכוח, רגעים מביכים.
אומרת שלעולם לא תחזור על מעשיה, אינה מבינה איך יכלה להיות כה
טיפשה, מעשים פזיזים שכאלו אינם מתאימים לה. הם צוחקים, אינם
רואים זאת בעין רע. מתקשרת להוריה. מגיעים, עולה למכונית,
שותקת. עוברים ימים, מגיע ערב, יוצאת למסיבה. הולכים לשתות,
מוותרת, הולכת לרקוד אבל קשה, הגוף תקוע, לא נע, לא זז, מביך.
מתיישבת על כיסא. חבריה חוזרים, הם צוחקים, נהנים, מחייכים.
בלי מחשבה, בלי זכרון, בלי לקח, מוצאת איזה מכולת עלובה בפינת
הרחוב. וודקה נקיה שורפת לה בגרון, ממשיכה לבלוע ללא בעיה,
יודעת שבסוף היא לא תרגיש את הטעם. סוף הערב. יושבת בסמטה
מסריחה משתן, אבק שנערם על המדרכה שלא נוקתה כבר שנים מלכלך את
בגדיה, אינה שמה לב שעברו השעות, לאותה מסיבה כבר לא תחזור,
היא אבודה. מקיאה. בוקר, המקרה כבר מוכר, יודעת שכאן כבר היתה
בעבר. מרימה שמיכה, מתקלחת, מבקשת סליחה, חוזרת לביתה. מפה זה
כבר לא משנה למה, איך וכמה, הרגל מסריח שאליו היא נמשכת
כשכואב, כששמח, כשסתם. יודעת כמויות, סוגים, מחירים, זה כבר
התחום שלה. ימי שישי של אי זיכרון, גורמים לה לאושר. צעירה
היא, אך מתבגרת, יפה כל כך, אינה רואה את הכיעור של האושר,
האושר שלה. ממשיכה כך כבר שנה, לפעמים יותר, לפעמים פחות.
תלמידה טובה, מוכשרת, חברותית. אין לה בעיות, לא ילדה סובלת,
לא מוכה, לא כואבת, אז למה, ככה, אין פה עניין של שאלה, אין
מחשבה, אין סיבה. הנזק לא נראה לעין.
עיניים נפקחות, נבהלת, חברה, פרמדיק, אורות אדומים, אמבולנס,
מיטה, שמיכה, יד, אינפוזיה, בוכה. אמצע הלילה, ההורים בדרך,
היא כבר במחלקה, אחות עם מדים לידה, תינוק במיטה הקרובה.
טעות של שניה ללא מחשבה על מה שקרה בעבר, משלמת בכאב, בצער,
באכזבה, טעות של שניה ללא מחשבה על מה שקרה בעבר.
עוד ערב, עוד מסיבה, חייבת לצאת, חייבת לחגוג, חייבת להמשיך,
להראות שזה כבר מאחוריה, שזה בסדר ההרגל הזה שלה, כל עוד זה
בכמות הנכונה.