ראיתי ציפור קטנה. התקרבתי אליה והיא מיד עפה וקיפצצה הרחק
ממני. נחליאלי? חשבתי לעצמי, אממ... ממש לא הייתי בטוחה.
כל שנה ושנה משנותיי ביסודי מדי סתיו לימדו אותנו אודות
הנחליאלי: שהוא מגיע עם השלכת, הוא קטן, בעל גחון שחור, זנב
ארוך ו... לא יודעת מה עוד. אז איך זה הגיוני שברגע האמת לא
ידעתי אם הציפור הקטנה שמולי היא נחליאלי או איזה זן נכחד
ואנונימי אחר של ציפורים? זאת בהחלט נקודה למחשבה.
בכל אופן, התעורה השאלה מדוע עפה? מה אני לא נחמדה מספיק? היא
לא אוהבת אותי? או שאולי לא זיהתה אותי, כשם שאנוכי לא זיהיתי
אותה? או שאולי גרוע מזה, זכרה ונעלבה עד עמקי נשמתה הציפורית
שאני לא זכרתי אותה? טוב, בכל אופן, לא התכוונתי. זה לא שלא
רציתי לזכור, פשוט לא הייתי בטוחה. העלתי את העניין במוחי
אך... נו טוב, התירוצים העלובים שלי לא יועילו עכשיו, היא כבר
עפה הרחק-הרחק מכאן ובטח כבר שכחה אותי ואת כלבי באותו טיול
בוקר נפלא.
בכל זאת הבחנתי בדבר מעניין; ציפורים מגיבות כמו האוהבים.
כשאתה רוצה אותה, היא עפה, כשאתה הולך, היא זאת שמתקרבת ופתאום
חפצה בקרבתך. האם יש מצב שהיא תתן לך להתקרב? אני בספק, היא
מאוד חשדנית ולכן האהבה שלכם, זוג נחליאלים מאוהבים שכמותכם,
לא תוכל להתממש לעולם. קצת עצוב, למען האמת, אך למרות הגילוי
המרגש והרומנטי מאין כמותו, עלינו להתקדם בהשתלשלות האירועים.

כך, לאחר זמן מה, התברר לי שאכן הייתה זו נחליאלי אותה ציפור
קטנטנה. אמי שהשכילה ללמוד בע"פ את החומר זיהתה את קיפצוציה של
ההיא וידעה בוודאות את שמה.
כך או כך, ההתנצלות שלי כבר לא רלוונטית, אך למרות זאת, הייתי
שמחה לו הייתה יושבת בכף ידי והיינו מדברות על הא ועל דא. מצד
שני, אפילו זה לא היה עונה על השאלה שמהדהדת במוחי מזה זמן:
נחליאלי בחורף?!