הלילה, חשוך ואפל ככל הלילות, היה הפעם קצר במיוחד.
שנתי נדדה וככל שניסיתי להכחיש זאת, כך הרגע הקרב שב וצף אל
מול עיני הפעורות מבהלה. אצבעות החרדה הצוננות לפתו את אשכי
באחיזת חנק שהתהדקה והלכה. לשווא ביקש ההיגיון להטיל מרותו
במתחולל בקופסתו, ומוחי פרק עול חזות אנוש ודמה עתה להשתוללות
אינפנטילית של קופיף מצווח. כמוצא אחרון פניתי תוך גלגול
עיניים פנימי אל נשק הפורקן ובעודי מתלבט בין מגוון מרשים של
אפשרויות נדושות, חילצתי את פוכור מכלאו. משפשף בחוסר חשק,
נדדתי בהרהורי לנושאים שברום עולמנו, משביתת הרשויות ועד
המהפכה הבולשביקית , ומדוע עניים מעדיפים לחם פרוס על לחם אחיד
- הייתכן כי אין להם הממון לרכישת סכין חיתוך או שמא קיים היטל
סודי על הפעולה, מעין מס פריסה... צפצוף שעון ניער אותי מהגיגי
וקיבתי נתכווצה בבהלה פתאומית: הרי לא ייתכן שכבר אחת בלילה,
נותרו לי חמש שעות שינה ואני שוכב כאן מאונן מזה מחצית השעה
ללא תכלית... "תתרכז ותגמור עם זה כבר", גערתי בעצמי, והתחלתי
חובט בו בנחישות, מנסה שלא לתת  לסלידה העצמית להרוס את
הזקפה.
גמרתי. ניגבתי. נרדמתי. הידד.
לבוקר שלמחרת ניעורתי חדור מוטיבציה ותחושת אופטימיות לא
ברורה. שתיתי קפה, בלעתי פרוסה, ולגמתי כוס קולה - בשביל
הגלוקוז. באנרגיה מתפרצת יצאתי את ביתי והגעתי לאוניברסיטה
במצב רוח מרומם וחיוך בפי. "ראה את בני התמותה האומללים הללו",
חשבתי בהביטי אל חברי ללימודים. "מתרוצצים ומנסים ללמוד עוד
פריט, עוד נוסחה, עוד אינטגרל, נו באמת!". חלפתי ועברתי על
פניהם וחותמי השבור מונף אל-על. הגעתי למקומי, השלכתי את התיק
הצידה ושקעתי בקריאת "קץ הילדות" של קלארק בשביל להעביר את
הזמן עד לתחילת הבחינה. "תתרכז ותגמור עם זה" מלמלתי לעצמי,
ובעודי מהרהר במילים המוכרות מונח דף בודד מולי, ומתחילה
הבחינה.
עיני המרפרפות על פני טופס המבחן מתוות וקטור מקביל לזה שלקחו
חיי עד לנקודה זו - מלמעלה עד למטה. אני חוזר על הפעולה ומבין
שבין עשרת ימי הלימוד לרגע זה ממש השתבש משהו קטן אך חשוב,
נעלם ונורא, אותו ניצוץ חמקמק המפריד בין מלגת מצטיינים לילד
מפגר. אמנם שנתי נדדה בליל אמש, אך הסיוט, אני מגלה לחרדתי,
הגיע רק עכשיו.
נחוש בדעתי להתמקד במשימה הקשה שלפני, אני מהרהר חסר אונים
במשמעויות מרחיקות הלכת של הכישלון ואחר עובר לתהות על קנקנו
של צמד המילים "זיעה קרה". אני משתעשע לרגע קט ובעיני רוחי
רואה את דמותי זקופת הגו צועדת בגאווה את אורכה של הכיתה
ומטיחה את מחברת הבחינה הריקה על שולחן הבוחן. "אתם עושים
צחוק, או מה?!" קורא בקול נורא אותו גיבור, ובלי להוסיף דבר,
סב סביב עצמו בחצי מעגל וצועד אל הדלת, כשעיניהן המחורמנות של
הבנות והמתקנאות של הבנים מלוות אותו החוצה...
נהמת ייאוש חרישית מנערת אותי מהגיגיי, ייאוש המעמיק כשאני
נוכח כי הקול בקע מגרוני שלי. משפיל את מבטי, אני תר את
המשוואות והמשתנים אחר קרן אור שתפציע באפילה ותראה לי שלא הכל
כל-כך נורא, וביד רועדת משרבט את התרגיל הראשון במחברת. עכשיו
התרגיל רשום שם על הדף החלק, העתק מגושם של המקור, מוכן ומצפה
למטאמורפיזם שיהפכו לפתרון. כדיג רעב אני מטיל את חכתי אל
מימיו העכורים של זכרוני ומעלה אותה חזרה שוב ושוב. יגע כפיי
מניב לי קרס לח, תו לא.
המספרים כמו לועגים לי, ואם להחריף את המצב אני נוטה לצדד
עימם. אכן עגמת המאורע מתחוורת לי במלוא סנוורה כשאני נאחז
כאדם טובע באותו קש פתגמי, ומביט סביב כדי לוודא שאני במקום
הנכון רכון מעל הבחינה הנכונה. כן... לפחות כאן לא טעיתי.
השעות עוברות ואני מרים ראשי משרבוטי חסרי התכלית כדי למצוא את
הבוחן ואותי לבד בכיתה. עינינו נפגשות ואינני מצליח לעצור את
השטות המתחכמת הנפלטת מפי, שמתנגשת בדיסקורד צורם במיוחד עם
המבוכה והתסכול המתחרות לדומיננטיות על תווי פני. הבוחן כאילו
לא שמע, אך סביר יותר שלא איכפת לו. אני מפשפש בנפשי. כן, זו
אמת! גם לי כבר לא כל-כך משנה. "יש לך דקה", הוא מפטיר במבטא
כבד, ואני מאשים בליבי אותו ואת האנשים שהגיעו איתו במטוס
בכישלוני כאן היום. אני מקפיד שלא לשכוח את המורה שליווה אותי
במהלך הקורס ואף את בני משפחתו אינני מקפח, מפליא בהם את
קללותי עד סומקות לחיי.
שתי ידי אוחזות את המחברת ושרירי הארבע-ראשי שברגלי נמתחים,
פעולה אשר גורמת לי לקום. אני מנצל את ההליכה בת עשר השניות
לשולחן הבוחן כדי לעלעל בסקרנות בדפים, ומוצא להפתעתי כי הם
מלאים בכל מיני כתוב, אם כי ניסיון לקרוא אותם מחיש עלי
לדאבוני כאב ראש מרוצץ גולגלות. גרוני מקיא אל החוץ געייה
דמוית צחוק כשאני מצייר בדמיוני את הבעת פני המורה, שבחלקו
תיפול מחברתי. למבטו השואל של הבוחן אני משיב כי בכל אסון יש
משהו ההומוריסטי, כי החיים מורכבים מניגודים ו...
בבעיטה מנטלית אני סותם לעצמי את הפה ומסתלק משם שפוף ומוכה.
בחוץ אני נתקל בבחורה עם מחשוף נדיב. "סליחה", היא מסננת, ואני
שוב מתרכז ומצלם אותה חיש מהר, פעולה אותה אני מלווה ב"קליק"
מילולי. 'לפחות הערב יהיה משהו חדש' אני מתנחם, תוך שאני מתקשה
במכנסיי ושם פעמיי הביתה לאמא.