את התקווה אתה משקה במשפך כתום
מטפל בה, מלטף אותה
ומדשן.
צופה בתקווה הפרטית שלך צומחת יפה
בערוגה יחד עם כל כולך,
דחוסה בכיף בין האהבה והאגו.
חודשי חורף קשים מצליפים בתקווה שלך
ערוגתך כולה נספתה
והתקווה,
התקווה מתה אחרונה.
אתה מדבר אליה,
האביב יגיע בקרוב
תבואנה דבורים ותאבקנה אותך
באבקני אושר טהור,
תתזנה עליך בלי כוונה
טיפות צוף-חלומות מתוקות.
התקווה משירה עלי-כותרת,
כל אחד מהם צונח על האדמה בקלילות
ומשמיע בום מהדהד בראשך.
היא מרכינה ראשה אל קרקע דוממת ורטובה,
לוחשת בפה יבש:
א נ י כ ב ר ל א ש ל ך...
ואתה מסתובב בטל
ברחובות תל אביב,
מקבץ מעט זרעי תקווה
וחושב,
'מה יהיה' |
