יש את התינוקות המורדים, אלו שיוצאים עם התחת כלפי העולם. יש
להם כנראה תחושה מסויימת לגבי מה צפוי והם נותנים לנו להבין
בדיוק מה הם חושבים על כל הסיטואציה הזו. הרי מה רע להם שם
בפנים? אוכל ושתייה חופשי, קצת בידור מידי פעם, טמפרטורה
קבועה- חמים ונעים. בסך הכול, די סבבה. אז למה להם לוותר על כל
זה?
שבוע שעבר הלכתי לבקר חברה שלי שילדה (בעזרת השם) בן זכר, בריא
ויפה. לאורך כל תקופת ההריון היא חשבה על שם ראוי לבנה בכורה.
לאחר קריאה בספרי קבלה ונורמולוגיה, הצלבות ובדיקות של 'מספרי
כוח' ו- 'קווי אושר' המשיך החיפוש ל-'ספר השמות הגדול'. כשאלו
לא הספיקו היא קראה את התנ"כ (פעמיים) וחיפשה 'משמעויות
מיוחדות' לדבריה, במילון אבן-שושן. שמות לועזיים נפסלו (מייק,
טרי, סנדי). נפלו גם שמות בעלי קונוטציה אלוהית (יחיאל, אליהו,
נתנאל) ושמות מתקופת הפלמ"ח (חפצי, חוה, טוביה) לא עברו את
המבחן. בין הקטגוריות היו שם 'שמות של פרות', 'שמות שמתחרזים
עם קללות',ו- 'שמות של ילדי חברות הזבל'. אחרי בדיקת מי שפיר
ואולטרסאונד גילו חברתי ובעלה כי הם עתידים לזכות בבן, עובדה
שצימצמה בחמישים אחוז את נדודי השינה בחיפוש אחר השם המושלם.
חלום חייה של חברה שלי היה להתחתן עם טייס, ואם לא אז לפחות עם
נווט. רק שיהיה איש צוות אויר ולא מכונאי מוטס. רצה הגורל
וחברתי נישאה במזל טוב לאיש חי"ר לתפארת מדינת ישראל. כנפי
הטיס הוחלפו בכנפי צניחה, את הסרבל הירוק החליפו מדי ב' ירוקים
ומוכתמים משמן וגריז שחתמו קבע על כפות הידיים הסדוקות.

מאחר וחברתי לא זכתה להינשא לאיש אוויר, היא החליטה לממש את
שגעונותיה דרך בנה הפעוט ולקרוא לו בשם הראוי לטייס. בעלה היה
לועג לה ואומר שזה שלילד יהיה "שם של טייס" לא יקנה לו איזה
יתרון על שאר המועמדים לטייס בעוד שמונה עשרה שנה. אבל לחברתי
כל זה לא הפריע- לבנה יהיה שם "אווירי" (ככה היא נהגה לכנות את
פרוייקט חיפוש השם). היא עשתה לילות כימים, הדירה שינה מעיניי
בעלה המסכן עד שמצאה שם שהתחבר נפלא עם שם המשפחה, התאים בדיוק
בנורמולוגיה ויצר רצף מדויק בטבלת הלידה יחד עם המספרים
החיוביים והשליליים.
בכל פעם שאחד מבני המשפחה או חבר היה מחמיא לה על ההריון היפה
ושואל אותה אם היא כבר יודעת מה יש לה (בהצביעו על הבטן
העגולה), היתה חברתי נוגעת בבטנה בעדינות, מלטפת בתנועות
סיבוביות ואומרת באדישות תוך כדי שהיא מביטה כלפי מעלה במבט
אצילי שלא היה מבייש את הצנחנים משחררי הכותל, "יש לי טייס".

הימים עברו והפכו לחודשים, רבעים לשלישים למחציות ויום הלידה
הלך והתקרב.
החורף הגיע, זה היה יום שני בלילה. הלידה הייתה מתוכננת לעוד
ארבעה ימים וכולם היו נרגשים. בשעה שבע שלושים ושמונה בערב
הופסקו לפתע כל שידורי הטלוויזיה, מהדורות החדשות הוקדמו
וקרייני החדשות הודיעו כי היה פיגוע בבית קפה פופולרי
בירושלים. חלק כינו אותו כ"מגה פיגוע" וחלק קראו לו "פיגוע רב
מימדים". אבל איך שלא קראו לו, היו בו עשרות הרוגים, פצועים
והרס עצום. פרשני החדשות דיברו על הפלשתינאים שלא מוכנים לתת
סיכוי לשלום- איך הם מאכזבים שוב ושוב ומה אירוע כזה יכול
להעיד על עתיד השלום. התנועה שותקה במספר צירים מרכזיים בעיר
והוצבו מחסומים. מספרי טלפון ליצירת קשר עם בתי החולים בעיר
הופצו באמצעי התקשורת.
"לא! לא עכשיו! אלוהים! כן...כן, זה פה, הוא הגיע!" הינוקא
הקטן כנראה נבהל מכל הבלאגן הזה, רעש האמבולנסים והקולות שבקעו
ממקלט הטלוויזיה, וחשב שקוראים לו לצאת. הוא הפתיע את כולם
והקדים את 'הופעת הבכורה' בארבעה ימים.
הבעל המסור מיד ארז את אישתו ותיק קטן עם כמה חפצים חיוניים,
הניח אותם בזהירות במכונית, שם גז ודהר לבית החולים. כבר מהרכב
הרים טלפון למחלקת היולדות והודיע על בואם הקרב. ברדיו החלו
להתנגן שירים שקטים ומלנכוליים שנוהגים להשמיע בדרך כלל בימים
זיכרון ובפיגועי טרור, ממש כמו היום.

הכבישים היו ריקים למדי, עובדה שהקלה על חברתי הכורעת ללדת ועל
בעלה להגיע בזמן המינימלי לבית החולים. בכניסה לחדר היולדות
כבר המתינה להם אחות מצוידת בכיסא גלגלים וחיוך אקסטרא חייכני
מרוח מאוזן לאוזן. כל זכר לקיומו של פיגוע רק כשעה קלה קודם
לכן לא הורגש באגף היולדות.
חברתי הובלה לחדר הכנה ללידה להחלפת בגדים ומשם לחדר היולדות.
שבע שעות אחר כך שכללו בין היתר זריקת אפידורל, רופא מיילד,
ארבע אחיות וסרטון לידה שלא היה מבייש את נשיונל ג'יאוגרפיק,
ילדה חברתי (בעזרת השם, כמובן) בן בכור זכר.
את סרטון הלידה ראיתי כמה ימים לאחר מכן, כשבאתי לבקר את האזרח
החדש ואת ההורים המאושרים. הצפייה בסרט מלאה אותי רגשות הערצה
לחברתי ובכלל לכל האימהות באשר הן. לא יכלתי להתאפק והתקשרתי
לאימי לומר לה עד כה אני אוהבת אותה.
"מה קרה מותק. הכול בסדר, את מרגישה טוב?"
"כן אמא", עניתי וסיפרתי לה שאני אצל חברה שילדה לפני כמה ימים
ואני רואה את סרט הלידה שלה וסתם החלטתי להתקשר.
"אוי, איזה יופי, נולד לה תינוק. מה איתך, את כבר יוצאת עם
מישהו אולי?" ברגע שהשיחה החלה לגלוש לפסים פולניים, מיהרתי
לקצר והבטחתי להתקשר יותר מאוחר ולקפוץ לביקור. אמא מייד שכחה
מכל העניין ואמרה שהיא כבר הולכת לעשות קניות כדי שיהיה לי מה
לאכול כשאני באה כי בטח אני לא אוכלת כמו שצריך. לא רציתי
אפילו להתווכח אז אמרתי "תודה" יפה, מסרתי ד"ש לאבא וסיימנו את
השיחה.

בפעם השנייה שראיתי את הסרט (מייד אחרי הפעם הראשונה) שמתי
לפתע לב לפרטים נוספים- איך בעלה של חברתי כמעט מתעלף
כשמתחילים לראות את הראש בוקע. המצלמה מאבדת פוקוס ומתחילה
לנדוד על קירות החדר. לאחר כמה שניות חוזרת המצלמה שוב לאיזון
ומתמקת באדיקות בחריץ שבין רגליה של חברתי. שמתי לב שהתינוק
נולד עם פלומת שער שחורה במרכז הראש, זו הקנתה לו מראה של
אינדיאני קטן. עיניו היו סגורות לגמרי וכפות ידיו קמוצות
לאגרופים קטנים. לרגע נדמה היה כאילו הוא מוכן לקרב נגד כל
העולם ובעוד רגע ישמע צליל הגונג  והוא יכה באגרופיו הקטנים
בכל הצוות רפואי. אבל הדבר שהכי משך את תשומת ליבי היה פניה של
חברתי. לאורך כל הלידה היא לא הפסיקה למלמל, בשקט לעצמה. מלבד
מספר זעקות וצרחות שהיא זרקה אל חלל החדר מפעם לפעם (בין
הצירים ובעיקר אל בעלה שלא יציק לרופא עם 'המצלמה המחורבנת
הזו' כי היא רוצה ש'הדבר' הזה יצא ממנה כבר) אפשר היה לראות
שהיא מדברת, או יותר נכון שרה לעצמה.השירה הזו שלה נעשתה כל כך
בשקט, כמעט בלחש, שאפילו המצלמה לא הצליחה לקלוט את מה שנאמר.
ניסיתי אולי לקרוא שפתיים אבל זה כנראה כישרון שלא מפותח אצלי
יתר על המידה. בסופו של דבר הנחתי לזה כי תיארתי לעצמי שאולי
היא משננת איזו מנטרה שנלמדה בשיעורי הכנה ללידה.

הערב ירד, התחלנו להכין את ארוחת הערב. הוריהם של חברתי ובעלה
הוזמנו לארוחה משפחתית חגיגית, לכבוד הלידה של הנכד בחדש,
"הפלא".
אני חושבת שאם הייתי מגישה מועמדות לספר השיאים של גינס הייתי
מנצחת. באותו היום ראיתי את אותו סרט לידה ארבע פעמים, פעמיים
ברציפות בכל פעם. כל המחשבות שהיו לי לגבי הריון ולידה נגנזו
לתקופה הקרובה. אחרי הארוחה (שהייתה מעולה דרך אגב), בזמן
שהסבים והסבתות המאושרים ישבו בסלון והתחילו לדבר על הפיגוע
הנוראי ההוא שהיה באותו הערב, פניתי את עצמי באלגנטיות למטבח
כדי לעזור לחברה שלי לסדר קצת את הבאלגן שעשינו בזמן
הבישולים.
"תקשיבי, אני יודעת שאת בטח לא זוכרת כי היית מטושטשת מהתרופות
אבל לא יכלתי שלא לשים לב שאת ממלמלת לעצמך לאורך הלידה" חברה
שלי חיייכה לעצמה ופלטה מעיין חצי חיוך, ספק גיחוך.
"זוכרת איך השתגעתי כדי למצוא לתינוק 'שם של טייס'"? שאלה אותי
והסתובבה חזרה לכיור לשטוף מחבת נירוסטה גדול.
"בטח שאני זוכרת, שיגעת את כל העולם ואחותו. חוץ מללכת לחצר של
איזה רב מקובל, עשית כמעט הכול".
"כן אה..." אמרה והמשיכה לקרצף את שאריות התפוח אדמה שנדבקו
לתחתית המחבת. "כשנסענו לבית החולים, זה כבר היה שעה וחצי אחרי
הפיגוע והתחילו להקריא את שמות ההרוגים שהודעות על מותם נמסרו
כבר למשפחה. לא הייתי כל כך מרוכזת ברדיו באותם רגעים, בכל
זאת- אישה בצירים, אבל בין כל השמות שמעתי פתאום שם של חייל,
טייס, בן 21, שהיה בחופשה וישב עם חברים שלו באותו בית קפה
שהתפוצץ. הוא נשא את אותו השם, פרטי ומשפחה, שרציתי לקרוא
לתינוק. את קולטת? איזה צירוף מקרים מזעזע. מיד אחרי שסיימו
להקריא את השמות השמיעו את השיר 'הוא נשאר בן 20'. הילד שלי
עוד מעט הולך להיוולד, לצאת לעולם הזה, וילד של אמא אחרת נרצח
לפני שעה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי אבל הבנתי שאני לא מסוגלת
לקרוא לבן שלי בשם שרציתי. יכול להיות שהתחרפנתי אבל לבני אדם
אין תחליף. זה לא יכול להיות שלחיים פה אין טיפת ערך- שילד,
והוא היה רק ילד, בן עשרים, הולך לשתות קפה עם חברים שלו ומת,
נרצח".

היא עזבה את הסיר ולקחה מגבת מטבח קטנה, ניקתה את הידיים מסבון
הכלים ואחר כך העבירה את כף היד הלחה על העיניים כדי לנגב את
הדמעות שהתחילו לזרזף בלי כל הודעה מקודמת. התקרבתי אליה
וחיבקתי אותה, חזק!
בקול חנוק מדמעות היא התחילה למלמל "אין לך מושג כמה אני אוהבת
אותו, לא אהבתי בחיים שום דבר כמו שאני אוהבת אותו. אני אתן את
החיים שלי בשבילו. הוא החיים שלי" והדמעות רק המשיכו לבוא...
חברה שלי, שכל ההריון הראתה לכולם כאילו זה קלי-קלות, קטן
עליה, פתאום נראתה כל כך קטנה ושבירה.
כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שאמא ואבא אף פעם לא בוכים, הם
גיבורים וחזקים וכל יכולים. כשהייתי בת שתיים עשרה סבא שלי
נפטר. הוא היה חולה סרטן המון שנים, עבר טיפולים ונלחם, אבל
באיזשהו שלב המחלה גברה עליו והוא נאלץ לוותר. בלוויה ראיתי את
אמא בוכה והבנתי שגם ההורים שלנו הם ילדים של מישהו ומותר להם
לבכות. גם להם עצוב וקשה לפעמים והם לא הכול יכולים. חיבקתי את
אמא חזק ואמרתי לה שאין לה מה לדאוג כי תמיד יהיה לה אותי.
מעניין אם גם אותו חייל, בן 21, הבטיח את אותה ההבטחה לאמא
שלו.

"בכל מקרה", חברה שלי חייכה שוב ונגבה את הדמעות החדשות בשרוול
החולצה, "בדרך ללידה, בחדר הכנה, שמעתי ברדיו את השיר 'עוף
גוזל', זה ששלמה ארצי וגידי גוב עשו לו חידוש ב'לילה גוב', אני
מתה על הקטע ששלמה ארצי נותן קול שני. משום מה הוא נתקע לי
בראש ולא הצלחתי להשתחרר ממנו. כשהביאו לי את הנס הזה שלי,
המתנה הנפלאה הזו, לא יכלתי לפסיק לחשוב שמעתה ואילך אני אחשוב
עליו ואדאג לו בכל רגע ורגע, עשרים וארבע שבע. אני לא אחנוק
אותו, לא לא! אני נשבעתי לא להיות כמו האמא הפולנייה שלי".
הסתכלתי עליה והרמתי גבה "כן אה? אנחנו תמיד אומרות את זה אבל
בסוף את יודעת you can run but you can't hide". שתינו התחלו
לצחוק.
התינוק כנראה שמע אותנו צוחקות והבין שמשעמם לו בחדר ונמאס לו
מהמובייל של החיות המצלצלות ורצה גם לקחת חלק בשמחה אז כדי
להפנות את תשומת ליבנו הוא התחיל לבכות. בהתחלה ככה בקטנה חלש
ובהדרגה הוא הגביר את הווליום. בעלה של חברתי התנדב ללכת לחדר
התינוק אבל היא פטרה אותו בנימוס ואמרה שאין צורך שהוא יטריח
את עצמו ועדיף שהוא ישאר ויבדר את האורחים. היא העדיפה הכל רק
לא לסבול שיחה נוספת הסובבת סביב הנושא המרתק 'התור בקופת
החולים- אז והיום'. חברה שלי אצה רצה לחדר של העולל להרים אותו
על הידיים, ואני בעקבותיה.

אחרי חמש עשרה וחצי דקות בדיוק נרדם לו שוב המלאך הקטן. נשארנו
עומדות מעל העריסה, מסתכלות עליו בעיניים מלאות הערצה. "עדיין
לא הבנתי איך הגעת מהשיר של אריק איינשטיין...",
"בביצוע של גידי גוב  ושלמה ארצי" היא מיהרה לתקן אותי.
"אה, כן, סליחה! בביצוע של בלה בלה בלה, לשם שבחרת לתינוק".
חברה שלי, שמעולם לא ניחנה ביכולות ווקאליות יוצאות דופן,
ליטפה בעדינות את ביטנו של הקטן, העברה יד על פלומת השיער
השחורה והחלה לזמזם בלחש "רק אל תשכח יש נשר בשמיים-גור לך".