[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








סוף סוף, אחרי תקופה חמה, הגיע הסתיו האפור, שהביא איתו שלכת,
והמוני עלים חומים ויבשים, עפים להם ברוח. הגשם הראשון לא אחר
לבוא, ומיד עם תום חג הסוכות, בעוד אנשים מפרקים את הסוכה,
התחיל הטפטוף הראשון, שהפך תוך מספר דקות לגשם שוטף. אמנם רק
לעשר דקות, אך זה היה סימן לבואו של החורף. דניאל כהרגלו, ישב
בסוכה שהוא ואביו בנו, עם החליל בפיו, בעודו מנגן שירי בקשות.
חיים ישב לידו בהאזנה מלאה. הוא לא הביא את הכינור שלו, מחשש
שמא חבריו יראו אותו, וישימו אותו ללעג. למרות הפצרותיו של
דניאל, הוא לא הסכים בשום אופן. אבל הוא שר ביחד עם צלילי
החליל, משלים את הנגינה המופלאה, בקולו הערב.
"תבוא בשבת לבקשות" אמר לו דניאל, "אתה לא יודע איזה פייטנים
גדולים יש שם, בבית הכנסת שבסוף הרחוב הראשי". "הגדול ההוא?
אני לא יודע, זה די רחוק. וחוץ מזה, יכול להיות שלא אהיה פה
בשבת". דניאל הסתכל עליו עם מבט תמים כזה, כשבעיניו אפשר לראות
את התמיהה שלו-"למה? לאן אתה הולך?" חיים, מנסה להתחמק מהשאלה
התמימה, יודע את התשובה טוב מאוד, הוא רוצה ללכת לסרט עם
החברים, אבל לא נעים לו מדניאל. בעודו מחפש תירוץ לשאלה,
הופיעו יוני ומשה, חבריו של חיים. "אתה פה?" שאל יוני. "מה אתם
עושים?" הוסיף משה, בהבעה חשדנית במקצת. הם לא היו רגילים
לראות את חיים מסתובב עם אנשים דתיים, ובטח שלא ידעו שהוא אוהב
לשיר או לנגן. "סתם, דיבורים פה ושם.." ענה חיים, מנסה להתחמק.
"טוב, אז אתה בא למגרש? יש משחק עוד מעט." אמר משה. "נראה כבר,
אני קצת עייף עכשיו." מניד חיים את ידו. "טוב אבל אם אתה בא,
תבוא מהר. למה אנחנו רוצים לחלק קבוצות, ואח"כ יהיה בלאגן כזה,
אם אתה תגיע באמצע". "טוב אני אשתדל לבוא כמה שיותר מהר" הוא
משיב. "אז יאללה אנחנו זזנו למגרש. נראה אותך שם, כן?" "כן כן,
אני אהיה שם" הוא עונה באדישות.
"תגיד, מה כבר יש לך לאהוב בכדורגל? זה נראה לי משחק טיפשי
וחסר משמעות" שאל אותו דניאל, בתקווה שלא יפגע מהשאלה. "תשמע,
אני גדלתי על המשחק הזה. אני אוהב אותו כמו שאני אוהב בקשות",
הוא מתרומם מהכיסא המרופד, "טוב אז נתראה מחר. אולי אני אביא
את הכינור". דניאל מנופף לו בידו לשלום, "אל תשכח. אני רוצה
לשמוע אותך מנגן" הוא מזכיר לו שוב. וחיים יצא לדרכו, הולך
למגרש. כאשר הוא הגיע, כמעט סיימו את חלוקת הקבוצות, ומיד עם
בואו, בחר בו משה לקבוצה. "אתה עולה איתי" הוא מסביר. "סבבה"
הוא משיב לו. וכך הם משחקים להם- מסירה לפה, בעיטה לשם, והכל
בליווי צעקות ופקודות. ובין צעקה לחברתה, באה תוספת של קללה
עסיסית, כדי להוסיף טעם למשחק היבש.
ואז, לקראת סוף המשחק הרעשני, כאשר הקבוצה של משה מובילה,
החליט אחד השחקנים מהקבוצה היריבה, שצריך לשנות את המצב. הוא
נצמד לחיים, וברגע המתאים שם לו רגל. חיים נפל על הרצפה, נחבט
בידו השמאלית, והתחיל לצעוק-" פאוול! פאוול!". משה, שהבחין
מהצד בנעשה, מיד צעק על אותו שחקן-" ראיתי מה עשית! אני יודע
שזה היה בכוונה!". והוא בשלו, מצטדק במעשיו בטענה שהוא בסך הכל
ניסה לחטוף את הכדור. חיים נשכב על הרצפה, אוחז בידו השמאלית,
מתפתל מכאב. חבריו הרימו אותו, ויוני ליווה אותו לביתו.
למחרת, דניאל חיכה לחיים ליד בית הספר שבו הוא למד. דניאל עוד
לא ידע על מה שקרה לחיים. ואז כאשר נשמע הצלצול הגואל שמסמל את
תום הלימודים, הוא ראה את יוני. יוני הביט בו, הוא הכיר את
דניאל, אך לא ידע על הקשר שלו עם חיים. הוא פנה לדניאל, ושאל
אותו מה הוא מחפש. "תגיד, איפה חיים? הוא גמר כבר?". "לא. הוא
בכלל לא בא היום. אין לי מושג למה". דניאל הלך לביתו, בעודו
תוהה מה קרה לחיים. הוא הגיע לביתו, ואימו אומרת לו-"חבר שלך
התקשר. הוא השאיר לך הודעה, שהוא לא יוכל לבוא היום, כי הוא
שבר את ידו". דניאל היה המום. הוא לא חשב על אפשרות כזו.
"ואיפה הוא נמצא?" שאל. "לא יודעת. הוא לא אמר". דניאל פנה
לחדרו עם הבעה מבואסת, מקווה לראות את חיים.



חיים נשאר בביתו לאחר טיפול לא קל בבית החולים. הרופא אמר לו
שזה נראה לו בלתי הגיוני לשבור יד, רק מנפילה בעת משחק. השבר
היה די רציני, ונפילה קטנה לא יכולה לגרום לכזאת תוצאה. אבל
חיים לא חשב על זה בכלל. כל מה שעלה לו בראש היה, איך הוא ינגן
בכינור שלו, הרי הוא הבטיח לדניאל שהוא יביא אותו. "איזה מצב
מעפן. דווקא עכשיו, כשרציתי לנגן" הוא חושב.
הרופא אמר לו שתוך חודש הכל ייסתדר."חודש שלם?! איך אפשר לחיות
עם הדבר הלבן הזה חודש שלם?" הוא מהרהר.
את הימים הראשונים היה די קשה להעביר, כי זה לא פשוט לחיות עם
גבס. אבל עם שאר הימים לא הייתה בעיה גדולה. חוץ מלהתרחץ
ולישון, שהגבס הפריע בהם, הוא הצליח להסתדר עם היד.
ואז הגיע ערב שבת, וחיים החליט שהוא הולך כהרגלו לבית הכנסת.
ובמבט קטן, הבחין בדניאל שישב בפינתו הקבועה. אבל חיים החליט
להפתיע אותו, ורק כאשר כולם יוצאים ולוחצים ידיים, הוא יגש
אליו.
והנה כאשר גמר בליבו כן עשה. בתום התפילה והפיוטים הנלווים,
חיים הזדרז להקדים את דניאל, וחיכה לו בפתח בית הכנסת.
דניאל בהתחלה לא שם לב לחיים, הוא כמעט המשיך בדרכו. אלא שכאשר
התקרב לפתח, הבחין בו מיד. ואז מתחיל התהליך- לחיצות ידיים
וברכת שבת שלום, וכך הם ממשיכים בדרכם, משוחחים על כל השבוע
שעבר עליהם. וחיים מוסיף-"מסתבר שאני כן בא לבקשות" הוא מחייך.
דניאל התלהב מאוד ואמר-"תבוא, יהיה סבבה. אתה תאהב את הפייטנים
שיש שם". "תהיה בטוח שאני אבוא" הוא אמר עם חיוך על פניו.
וכמו שחיים הבטיח, כך עשה. ולאחר ערב של שירים ופיוטים, דניאל
וחיים יצאו שבעי רצון, שמחים ומפזמים כל הדרך הביתה.
החברות ביניהם לא הייתה רגילה. כבר מההתחלה אנשים יכלו לראות
שיש פה קשר מיוחד בין שניים שמעולם לא הכירו לפני כן.



לאחר שלושה שבועות, הורידו לחיים את הגבס. הוא היה מאושר עד
הגג, כי סוף סוף הכינור שישב בחדרו דומם, יחזור לשמשו בתור
ליווי לשירים. בנוסף לחליל הקסם של דניאל, הם יגשימו חלום
משותף, להרגיש את חווית השירה בניגון מתלווה ברקע.
עננים אפורים וכבדים חברו יחדיו בשמיים, ואיתם רוח קרה חדה
כלהב. וביחד הם מודיעים בשריקות ארוכות טווח וחסרות מילים, על
בואו של גשם חזק, בזמן שחיים עושה את דרכו אל עבר ביתו של
דניאל, כשהכינור נמצא בתוך הנרתיק שלו. בעודו הולך, ולפתע הוא
מבחין בכמה צעירים שדיברו שם. רובם היו מוכרים לו, ואחד מהם
משך את צומת ליבו. היה זה אותו אחד שדחף אותו במשחק הכדורגל.
אמנם חיים לא היה טיפוס נקמן, אבל באותו רגע פרץ בו דחף להחזיר
לאותו אחד על הכאב שנגרם לו. אותו נער, היה בערך בן גילו של
חיים, אבל גבוה יותר וכבד משקל. חיים נראה די זעיר לעומתו. אבל
חיים לא היה פחדן. הוא אזר אומץ, פנה לאותו נער, ובנימת גיחוך
מעורבת בכעס אמר-"אני יודע איך שתיחמנת כדי להפיל אותי. זו לא
חכמה להכשיל אותי באמצע משחק. עכשיו נראה למה אתה מסוגל".
הצעיר לא הסכים להיכנע למישהו קטן ממנו בגודל, ולכן הוא החליט
להענות לקריאת התיגר. "שברת יד מדחיפה קטנה, לא כדאי לך לחטוף
מכות חזקות אתה תשבור הרבה יותר חלקים" חיים השאיר את הכינור
בצד, והתכונן לקרב. והרוח החדה הולכת ומתחזקת עם השניות,
משפשפת את פניהם של המתמודדים בקור מקפיא עצמות.
בינתיים דניאל מחכה, הוא וחיים קבעו אבל חיים מאחר כבר עשר
דקות.
הוא החליט לבדוק מה קורה. בטלפון אמרו לו שחיים יצא מזמן. מיד
עשה את דרכו לכיוון חיים. הוא לא ידע למה, אבל הייתה לו הרגשה
חזקה שהוא ימצא את חיים בדרך. ההרגשה הזאת לא הייתה טובה בכלל.
וקול פנימי אומר לו בדיבור אילם, שמשהו רע מתרחש בחוץ. בינתיים
החלו טיפות גשם רכות, לטפטף אט אט ברחוב.
חיים נאבק עם הבריון מנסה להתחמק כמה שיותר, מחפש את נקודת
התורפה ואת התיזמון המתאים. זה לא הכי פשוט, במיוחד מהסיבה
שהבריון מוקף בחבריו שמוכנים כל רגע לעזור לו, ואילו חיים לבד.
אבל הוא ממשיך. והגשם החל להתחזק בתוך דקות ספורות.
ואז ניתנה פקודה חסרת קול, ואחד מחבריו של הצעיר תפס בחולצה של
חיים, לשניה קצרה, אבל זה הספיק כדי להחזיק את חיים ולהכות
בו.
דניאל שמע מרחוק צעקות-"תן לו" "כן! ככה". הוא החל להאיץ
צעדיו, וכאשר הגיע לזירת הקרב הוא הבחין מיד שחונקים את חיים.
ואז, כמו נמר שמגיח מבין השיחים לכיוון טרפו, הוא שעט אל חבורת
הצעירים בצעדים מהירים ושקטים, תפס את אותו בריון מהראש והשליך
אותו על המדרכה. הבריון קם, וראה שהמתמודד החדש אינו אחר מאשר
דניאל. למרות שלא היו לו הרבה סיכויים לגבור על דניאל גם
כשחבריו לצידו, ולמרות שהוא ידע את זה, האגו שלו לא נתן לו
מנוח-" אם התחלת, אל תפסיק. מי יודע, אולי תנצח את דניאל ואז
תחשב לאחד החזקים בשכונה". ככה מחשבות ליבו מתעתעות בו. וטיפות
הגשם הפכו לנוקשות וקרות, וכל נגיעה בבשרם של הצעירים, גרמה
להם להתכווץ ולהתפתל מהקור המכאיב.
וככל שניסה אותו בריון להאבק יותר, כך היה גודל כאבו. דניאל
הדף את נסיונותיו להכות בו, משתדל כמה שפחות להשיב מלחמה. הם
היו שלושה מול דניאל. שניים אחרים התבוננו מהצד, וניתחו את
המצב: אם דניאל מנצח, הם נסים כל עוד נפשם בם, ואם דניאל לא
יוכל להתמודד מול שלושה, אז הם מצטרפים. אבל למרבה אכזבתם,
דניאל החליט שנמאס לו מכל הקרב. הוא הדף כמה נסיונות, התחמק
מעוד כמה מכות, ואז הטיח שני אגרופים בבטנו של הבריון. ההוא
התקפל, ודניאל מיד הפיל את חברו למדרכה הרטובה. השלישי ניסה את
גבו של דניאל, אבל בתנועה מהירה הוא נדחף לקיר בחזקה. חיים
הביט בקרב בהתלהבות. זה היה מאוד לא אופייני לטיפוס שקט וכבד
כמו דניאל, לנוע כמו נינג'ה ולהילחם בכעס כזה. אבל הוא לא שמח
על זה. המחשבה די הפחידה אותו, שמא דניאל כבר לא ירצה לעזור לו
יותר, למקרה שהוא יקלע לצרות אחרות.
דניאל פנה לחיים, מתנשף קלות לאחר הקרב, ושאל-"מה הם רצו
ממך?". "זה לא הם. זה אני התחלתי". דניאל מביט בו בהבעה
מוזרה-"למה?". "אותו אחד שבר לי את היד". "זה הוא ששבר לך את
היד?". "כן". "טוב, חבל שהיית צריך להגיע למכות האלו. אתה רק
צריך להגיד לי, ואני מטפל בזה. בשביל זה יש חברים, לא?" הוא
מחייך חיוך קטן, די שטני, בעודו מביט בחיים. "הבאתי את הכינור"
חיים אומר בשמחה. "הו, סוף סוף! אני כל כך חיכיתי לרגע הזה."
וכך הם הלכו לביתו של דניאל, פתחו בשירה מלווה בצלילי חליל
קסום ומנגינת כינור עדינה. והגשם השוטף פסק לאיטו, מסמן את
סיומו של עוד יום סוער בחייהם של אחים בנשמה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אלימות מילולית
לאן?




פקד צדי צרפתי,
ערס מנייק וקוס
אמא שלכם!


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/3/04 7:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביב בן זקרי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה