להתעורר כל בוקר וכל הגוף כואב
להזכר בעוד חלום שמתים בו אלף מיתות משונות
למצוא את החתכים בגוף והקרעים בסדין, את הצפורניים השבורות
והטעם של הדם ממלא את הפה בזכרון מכאיב של מה שהיה

לקום ולתהות בשביל מה להמשיך, למה לא פשוט נותנים לי לפול ולא
לקום, למה תמיד חייב להיות שם מישהו שמונע את הנפילה, שחותך את
החבל, שסוגר את הפצעים ושעוצר את המכונית רגע לפני שהיא פוגעת

הכי כואב זה להסתכל במראה ולהזכר שהפנים האלה היו פעם קטנים
ויפים, ולחשוב על כל הזריחות שהחמצתי וכל השקיעות שלא ראיתי,
האנשים שאני לא אראה עוד לעולם והכי כואב אולי זה לדעת שישנם
עוד אנשים כמו האיש ההוא ששום דבר לא באשמתו אבל בגללו הכל
כואב, הוא רק הביא אותי לכאן הוא לא אמר לי לפחד מהחושך בגלל
שאולי ישנם שם דברים רעים, אבל הוא גם לא גילה לי שאין שם, מה
שהוא כן גילה לי זה שגם באור יש מפלצות, ואולי השיניים שלהן לא
ארוכות והלשון שלהם לא מפוצלת ואין להן קלשון לנעוץ בבשר, אבל
הן יודעות איך לגרום לך להראות איפה הכי כואב ואז הן נועצות בך
את השיניים הקטנות והחדות שלהן וקורעות פיסה אחרי פיסה עד שלא
נשאר כלום חוץ מכאב

להתלבש ולדעת שהבגדים רק מכסים על הצלקות, אבל שום צלקת לא
תיעלם אף פעם, לדעת שזה לא משנה אם אני אלבש בגדי משי למסיבה
או בגדי עבודה, עדיין הכל ייכאב כמו מקודם, כי הצלקות האמיתיות
הן לא אלו שעל היד או הרגל או על הגב והחזה, הצלקות האמיתיות
הן אלה שנראות בפנים, אלה שגם אם הכי תרצה בעולם לא תצליח
לשנות, אלה שגורמות לך למצמץ מול השמש ולהזכר איך העיניים צרבו
אז במקלט כשהפנס היה לך בתוך העין, הצלקות שגורמות לך למעין
חיוך מאולץ בקצה הפה בכל פעם שאתה נזכר בסיגריה הראשונה או
השניה או זו שכבר הפסקת לספור, הצלקות שנמצאות בזווית העין
והופכים את הפנים של הילד הקטן בראי לפנים של יצור מעוות
ומצולק שיכול רק לנסות להזכר איך בוכים כי הוא כבר שכח את זה
לפני שהוא למד לקרוא

לקחת את התיק ולזכור את הבטנה הפנימית שעשית בו פעם כדי שתוכל
להחביא עוד סנדוויץ' בתקווה שהם לא ייקחו לך אותו ולהזכר שזה
כבר לא התיק הזה גם אם אלה עדיין החיים האלה, להזכר איך כל מה
שיכלת לחשוב עליו כשעשית את הבטנה היה, לא האוכל, לא הארוחה
אלא העובדה שיש משהו שהוא רק שלך במקום שבו אפילו הנשמה שלך
שייכת למישהו אחר

ללכת בשביל המוכר כל כך מהימים שכל צעד היה מאבק ושכשבר לא
יכלת לעשות את הצעד הזה היה מישהו שדחף אותך בחזרה אל תוך האש,
מישהו שהיה אמור להבין אבל לא הצליח, מישהו שראה רק את המעטה
המתקתק ולא הסתכל לתוך המיכל כי הוא לא רצה לראות את הזחלים
והרימות שנמצאים שם למטה מתחת לפני השטח ואוכלות את הנשמה של
כל מה שמנסה לצוף ולברוח מהן

להגיע לצומת, ולדעת שאתה לא הולך לעשות את הפנייה הזו שוב כי
אתה הולך למקום אחר, לבית ספר אחר, לדעת שהצלחת לברוח משם,
מהם, ולדעת שעשית את זה בזכות עצמך ובלי שום עזרה מבחוץ, פשוט
כי בחוץ לא היה אף אחד שרצה לעזור והידיים היחידות שנשלחו רק
דחפו אותך עמוק יותר אל תוך הסבל

שאל פעם משוגע אחד במחזה אם להיות או לא להיות
אם הוא היה שואל אותי אני הייתי אומר לו להיות
להיות כי גם בלילה ישנם כוכבים שכדאי לראות וכי גם בסוף כל
מנהרה יש אור, אבל אולי הכי חשוב זה להיות שם בשביל הילדים
הבודדים שבוכים בלילה בלי דמעות כי אף אחד לא שומע אותם
ולהושיט להם יד מנחמת שאולי ולו אף לרגע קטן תאפשר להם לפקוח
עיניים אל השמיים ולראות גם כוכבים ולא רק לילה