יונתן הוא החבר הכי טוב שלי. לא מזמן הוא היה מעורב בתאונת
דרכים. בחקירה המשטרתית שלמרבית הפלא טרחו לערוך התברר שהנהג
במכונית השנייה שתה "קצת" מעל המותר לפני שהוא נכנס לאוטו. ואם
זה לא מספיק אז גם הסתבר שהוא היה בשלילה לפני 10 שנים ומעולם
לא טרח לחדש את הרשיון, או להפסיק לנהוג. בקיצור, יונתן נכנס
לבית חולים עם שברים באגן וגם שתי רגליים מרוסקות. הרופאים
אמרו שצפוי לו תהליך שיקום של חצי שנה לפחות. מתוכם הוא יהיה
חייב להישאר בבית-החולים חודשיים. זו התחזית בינתיים.
קיבלתי את ההודעה משירה. בדיוק התכוונתי לצאת מהבית לפגישה עם
אחד המשקיעים הפוטנציאליים והמבטיחים ביותר בפרויקט שלי. לא
משהו רציני... רק אולי האופציה האחרונה להוציא אותי מהמינוס
הענקי שהולך ונפער לי בחשבון הבנק. "שוקי! אתה שומע אותי? אין
פה כ"כ קליטה..." היא צרחה לי לתוך האוזן. "זריז שירה, אני
בדרך החוצה". "יונתן מאושפז, בוא מהר". הטרדתי אותה בכמה שאלות
קצרות על המיקום המדויק שלו, אבל לא ממש טרחתי לשאול מה קרה.
הספקתי אפילו לבטל את הפגישה עם הפוטנציאלי. ידעתי שהוא עוזב
מחר את הארץ, אבל מה לעשות - יונתן זה יונתן.
נכנסתי לחדר שלו וראיתי אותו שוכב על המיטה. חסר אונים, פצוע
וחבול. כ"כ לא יונתן מצדו. שירה ישבה לידו, בוכה כמו ילדה
קטנה. יצאנו למסדרון והיא סיפרה לי על התאונה. "הרופאים אומרים
שהוא יהיה בסדר?" שאלתי. היא הנהנה מבין הדמעות. "אז אין לך מה
לדאוג", אמרתי.
שבוע אח"כ, שוב שנינו בביה"ח, מחליפים משמרות עליו. בדיוק
הגעתי להחליף אותה. היא עמדה ליד החלון והאור הבהיר של השמש
האיר לה את הפנים. ולא שהיא נראתה שמחה, או מעודדת יותר. האור
רק הדגיש את הלובן של הפנים שלה, וחדר דרך השערות השחורות שלה.
העיניים שלה היו אדומות מחוסר שינה ועיגולים כהים נפערו
מתחתיהן. היא סובבה אליי את הראש. "הוא התעורר לפני כמה דקות",
היא אמרה, "תסתדר, נכון? אני חייבת לעוף לעבודה או שעד שהסיפור
הזה ייגמר, כבר לא תהיה לי דירה שהוא יחזור אליה...". היא לקחה
את התיק שלה מקצה המיטה ונעלמה מהחדר כאילו מעולם לא הייתה בו.
רק הריח שלה נשאר באוויר. גם יונתן הרגיש את זה. התיישבתי לידו
וחייכתי אליו. "אז מה שלומך? סידרת לך אחלה חופשה מהעבודה,
אה?", אמרתי לו. יונתן חייך קצת, כמה שהוא כבר יכול היה במצבו.
החיוך נמחק לו מהפנים לאט לאט. הוא סובב אליי את הראש ופתח את
הפה לומר משהו. לא יכולתי שלא - אז פשוט התחלתי לצחוק. "מה אתה
צוחק, יא אהבל?", הוא הצליח לרדת עליי גם במצבו הנוכחי, מסתבר.
"מצטער, אתה פשוט נראה כמו בסצנה מהסנדק או משהו... אני מתערב
אתך שגם באת להגיד משהו כבד, נכון?" ידעתי שאני צודק. "פעם אחת
תנסה להיות רציני, טוב?", הוא גער בי, בלי שאפילו חצי חיוך
יתמקם על פניו. אז הורדתי גם אני את החיוך הדבילי שהיה תלוי לי
על הפנים, ואולי בכלל צץ שם רק מחוסר הנעימות של הסיטואציה
שהיינו בה. "מה שלום שירה?", הוא שאל. "היא חברה שלך, לא? אתה
צריך לדעת..." עניתי לו. "תקשיב, אני רוצה שתעזור לה קצת. לא
יודע... אולי אפילו תגורו יחד עד שאני אצא מפה. לא נראה לי
שהיא ממש לוקחת בקלות את כל העניין...". "מן הסתם. אולי החבר
שלה מרותק למיטה!" עניתי לו בעוקצניות הרגילה שלי. הוא סובב את
הראש לצד השני ולא הסכים לחזור עד שאני לא אציית לבקשה שלו.
"טוב, אימא!" אמרתי, "אני אדבר איתה...".
למחרת, בהחלפת המשמרות שלנו עשיתי מה שהוא ביקש. אמרתי לה שיש
לי בעיית מינוס ושאלתי אם אני אוכל לבוא אליהם לכמה זמן. לא
ממש שיקרתי... באמת הייתה לי בעיה ויכול היה להיות נחמד לברוח
קצת משכר הדירה המפלצתי שנאלצתי לשלם. אצלם היה הרבה יותר זול.
אז הודעתי לבעל הבית שאני עוזב, ועברתי אליהם.
הדירה שלהם הייתה קטנה משלי והגב שלי כבר התחיל להתרגל לספה
שלהם. החיים שלנו יחד היו משעממים ובקושי נפגשנו בדירה. אבל
ידעתי ששנינו מרגישים שיותר נעים לדעת שאתה לא לבד.  
בהתחלה היה מוזר לחיות עם שירה. לא הייתי איתה כ"כ הרבה זמן
ברצף מאז שטסנו לדרום-אמריקה אחרי הצבא. טסנו שלושתנו לחו"ל
כשהם השתחררו, בהפרש של כמה חודשים. הם שירתו יחד באיזו יחידה
סודית שאפילו אני לא יודע מהי, ושם הם הכירו. תמיד היה ברור
בחבורה הקטנה שנוצרה לנו שיונתן הוא המרכז. שנתפרק אם לא יהיה
את יונתן. אני חושב שעם הזמן גם אני ושירה נהיינו חברים טובים,
אבל זה כבר כ"כ רגיל ושגרתי שקשה לי להגיד אם זה באמת ככה.
חודש אחרי התאונה. יונתן כבר מצליח לקום מהמיטה בכוחות עצמו
והוא כבר עבר למחלקה אחרת.
אני ושירה סיגלנו לעצמנו שגרת חיים ולהפתעתנו גילינו שאנחנו
מסכימים על הרבה דברים שקשורים בדירה ומה שהולך בה.
באחד הימים אמא של יונתן הודיעה לנו שלא צריך לבוא ושהיא תעשה
את משמרת הלילה. שירה ואני ניצלנו את המאורע והחלטנו לשחרר קצת
את הלחץ שהצטבר אצלנו לאחרונה. אני הייתי אחראי על האלכוהול,
היא על המוזיקה. הרבה וודקה ושלוש שעות מאוחר יותר היינו שנינו
שפוכים על הספה. "הרבה זמן לא צחקתי ככה", היא אמרה, "תודה".
היא הסתובבה אליי ופתאום הפנים שלה נעשו רציניות. החלטתי
להעלים עין מהמבט שזיהיתי אצלה, אבל לא היה לי ספק - הרי זה
בדיוק אותו המבט שליהי שיגרה לי כמה דקות לפני שהזדיינו בפעם
האחרונה. "טוב יאללה שירה, אני עייף, ואת יושבת לי על המיטה!"
זרקתי לעברה. היא ניערה את עצמה וקמה בקפיצה מהספה. התעטפתי
בשמיכה וכיביתי את האור בסלון. עצמתי את העיניים וניסיתי
להירדם. כנראה שבסופו של דבר הצלחתי, כי בערך שעתיים אח"כ
התעוררתי מקולות ששמעתי בדירה. קמתי וראיתי שהאור בשירותים
דולק.שמעתי את המים יורדים. שירה עמדה מעל האסלה והקיאה. טוב,
בעצם היא כבר סיימה להקיא... הרמתי לה את השיער. היא הסתובבה
אליי בבהלה והסתכלה עליי בבושה. "לא ידעתי שאת כ"כ רגישה
לאלכוהול" אמרתי. היא חייכה. וידאתי שהיא בסדר והלכתי להביא לה
כוס מים מהמטבח. שנינו עוד היינו שיכורים, אפילו שהספקנו לישון
קצת. הגשתי לה את הכוס יחד עם מסטיק דובדבן שהיא כ"כ אוהבת.
היא שתתה קצת והרימה את הראש. למרבית הצער היא בדיוק נתקלה
בסנטר שלי. שנינו צחקנו. היא ליטפה לי את הסנטר בעדינות ואני
חושב שאפילו שמעתי אותה שואלת אם אני בסדר. כנראה שהיה לי
בלק-אאוט או משהו כי הדבר הבא שאני זוכר זה את שנינו מרוחים על
דלת השירותים, ואח"כ על הרצפה ואח"כ במיטה. שלה ושל יונתן. אני
נכנס ויוצא, נכנס ויוצא, רואה בראש שלי את יונתן שוכב שם במיטה
שלו חסר אונים. 'שוקי, יא חרא! ככה יפה לפמפם את החברה של החבר
שלך?!?!' אמרתי לעצמי בראש. ובכל זאת לא הפסקתי.
לא דיברנו, שירה ואני. לא תוך כדי, לא אחרי ולא בבוקר למחרת.
אבל בלילה שאחרי, בלי לחשוב או לדון בזה בכלל, פשוט נכנסתי שוב
לישון במיטה. של שירה ויונתן. ידעתי שזה אסור, שאני מפר כל חוק
לא כתוב על יחסים בין חברים. הרגשתי ככל שהזמן עבר שאני מאבד
את השליטה בזה. התחלתי לחשוב שאולי אני כבר שנים מאוהב בה,
שאולי הדחקתי את זה כל החיים, שאני צריך להרוג את עצמי.
עברו חודשיים. בבית החולים כולם כבר מכירים אותי וכמה אחיות
אפילו נתנו לי כבר את המבט ההוא. אבל אני כבר לא מסוגל לקבל
אותו מאף אחת אחרת. השאלה אם לספר ליונתן נהיית מהותית כשאני
קולט שהוא משתחרר היום. וזה כמובן אם אני גם מתעלם מהעובדה
שבכלל שכחתי לשכור דירה חדשה. כנראה שהגב שלי יחזור לספה, אחרי
שהוא כבר התרגל למיטה. של יונתן ושירה.
זה לא מצב שאפשר להחליט מה לעשות בו. It's a no-win situation.
הסבל שלי, מול הסבל של יונתן. ואני רוצה שהוא יהיה מאושר, אבל
גם הייתי רוצה להיות קצת מאושר בעצמי, או לפחות חופשי
מרגשות-אשם. וזה כבר לא יקרה. אני עושה לעצמי ערב לבד, משאיר
לשירה ויונתן להתוודע אחד לשני מחדש. נכנס ויוצא מכל הברים
בעיר, ובכל אחד שותה איזה משהו קטן. אני נכנס למכונית ומתחיל
לנסוע באופן אוטומטי לדירה הישנה שלי. מכוניות מסביבי צופרות,
האורות מתערבבים אחד בשני, המוזיקה ברדיו מחרישת אוזניים
בעוצמתה. דוושת הגז נוגעת ברצפה. ואני עדיין בתוך העיר.
אני חנוט בבד לבן, ריח אדמה חזק משתלט לי על המוח. מרחוק אני
שומע קולות בכי רועמים. הריח של האדמה מפנה מקום לריח שלה.
עכשיו אני כבר יכול לספר שרגשות אשם זה משהו שלוקחים לקבר.