שש בבוקר.
השעון מצלצל לקום לבית הספר. אוי, אין לי כוח.  אני קמה בחוסר
רצון אחרי חצי שעה של בטלה ונמנום במיטה. מתארגנת ויורדת למטה.
בדרך כלל אני לא קוראת עיתונים בבוקר, אבל היום היה יוצא דופן.
אבא ישב עם הקפה שלו והעיתון פשוט מונח לידו, מולי. פשוט צועק
לי, בואי, תקראי, אולי יש שם משהו מעניין...
אני מדפדפת בין הדפים ופתאום תופסת לי את העין מודעה בולטת
וצבעונית "חיים להשכרה", מעוניינים? נא לפנות לטלפון... וואו,
חשבתי לעצמי. מה הם כבר המציאו עכשו? עוד שטות חדשה?
אבל זה בהחלט סיקרן אותי. קרעתי את הדף עם מספר הטלפון והלכתי
לבית הספר.
כל היום חשבתי לעצמי מה יש שם שכל כך מעניין אותי... מממ, שווה
ניסיון? החלטתי שכן.
חזרתי הבייתה ואף אחד עדיין לא הגיע. גם לא האחים הקטנים שלי
שיכולים לעלות לי על העצבים לפעמים. אז החלטתי לנצל את המאורע
המשמח ויוצא הדופן הזה ולחייג לפני שהבית שוב יתמלא בזימזומים.


"הלו". עונה לי קול של בחורה מהקו השני.
"כן. אמ, בקשר למודעה. רציתי לדעת עוד מידע... מה זה בדיוק
חיים להשכרה"?
"את בוחרת לעצמך חיים ומשלמת לנו. אנחנו דואגים לשאר".
"איזה חיים ניתן לבחור בדיוק?" שאלתי.
"איזה שתרצי. אפשר גם "לבנות" לך חיים לפי רצונך. האם את
מעוניינת?"
לא עניתי. לא ידעתי אם זה רציני...
"גבירתי?" היא שאלה שוב.
"כן", עניתי הפעם.
"אני מעונינת. איך אפשר לקבל עוד פרטים?"

למחרת הברזתי מבית הספר. הלכתי לסניף של השכרת חיים בע"מ.
עמדתי איזה שעה וחצי בתור, עד שאיזה פקידה מצופצפת החלטיה
לענות לי ואמרה לי לבוא אחריה. היו שם המון מגירות ורשימות. על
כל מגירה היו רשומים החיים שהיא הכילה.

"איזה חיים ברצונך לקבל?" היא המשיכה.
"איך אני בוחרת?"
יש לך כאן דף עם תכונות שאת ממלאת ואנחנו מיצרים לך אותם תוך
שבועיים.

התישבתי בכיסא אדום ומרופד ליד שולחנה. היא נתנה לי עט והתחלתי
למלא את הרשימה.

אנא מלאי את הרשימה בבקשה ואנו נבחר בשבילך את המתאים ביותר
עבורך:

מראה חיצוני:
גבוהה - סימנתי v
רזה - סימנתי v
שיער בלונדיני -
שיער שחור - סימנתי v
שיער חום -
שיער גינג'י -
עיניים כחולות - סימנתי v
עיניים ירוקות -
עיינים חומות -
עור בהיר -
עור שחום - סימנתי v
עור כהה -
וואו חשבתי לעצמי.
תכונות פנימיות:
רגישה -
כנה -
אחראית -
מתחשבת - סימנתי v
ישרה -
חרוצה -
אופטימית - סימנתי v
פסימית -
חברותית  - סימנתי v
נחמדה - סימנתי v
שאיפות:
שחקנית -
זמרת -
עורכת דין - אולי...חשבתי. סימנתי v
רופאה - סימנתי v
וטרינרית -
מורה - (ממש לא אני)
סופרת -
מנחת טלוויזיה -
אשת קריירה -
מזכירה -
מנהלת -
דוגמנית -
מהנדסת -
טכנאית -
פסיכולוגית - סימנתי v
יועצת -
מחשבים -
חשמלאית -
גננת -
טייסת -
נהגת מונית -
ספורטאית -

תודה שהשתמשת בשירותנו.
אנו מודיעים כי אין החלפות או החזרות ומרגע הקבלה הדבר קבוע
ובלתי ניתן לערעור.

תודה,
חברת "השכרת חיים" בע"מ.

החזרתי לה את הטופס והיא אמרה שתוך שבוע, מקסימום שבועיים,
יידעו אותי לגבי תאריך הקבלה. שילמתי לה ויצאתי. מעניין מה
יצא, חשבתי.
כעבור שבוע צילצל הטלפון, אחותי קראה לי לענות.

"כן?" קולה שלך האישה המוכרת נשמע מהצד השני של השפורפרת.
"גבירתי, מדברת מחברת "השכרת חיים". חייך נקלטו במערכת ואת
מוזמנת להגיע לקבל אותם".

יצאתי לכיוון הבניין וכל הדרך הרהרתי מה יקרה... כשהגעתי חיכתה
לי האישה שנתנה לי את הטופס והובילה אותי לחדר אחורי. התישבתי
על כיסא והיא נתנה לי בקבוקון, שאם לא ידעתי מראש מהו, הייתי
נשבעת שזה קולה. שתיתי אותו. היה לו טעם קצת מוזר. אחרי כמה
דקות התחלתי להרגיש סחרחורת והתעלפתי. כשהתעוררתי האישה עמדה
לידי. היא הושיטה לי כוס מים. נעמדתי וביקשתי ממנה להוביל אותי
למראה. נראתי שונה לגמרי. אפילו אני לא זיהיתי את עצמי.
היו לי פנים יפות כאלו. מלאכותיות ומושלמות. שער שחור בוהק,
ארוך וחלק ועיניים תכולות ושובות. מאוד שמחתי על השינוי והלכתי
הביתה.
למחרת, בבית הספר, אף אחד לא זיהה אותי.  חשבו שאני איזו
תלמידה חדשה וניסיתי להסביר להם... אבל לשווא. הם לא יכלו
להבין. לא ידעתי שזה מה שיקרה. כאילו הם שכחו לגמרי ממני הישנה
וכולם פתאום הביטו בי בהתפעלות. גם הבנים הטיפשים בהו בי.
הרגשתי מבוכה.
התיישבתי במקום שלי ליד החברה הכי טובה שלי, שגם היא כנראה
שכחה מקיומי והתעסקה בלשאול אותי מאיפה הגעתי.
כשצילצל הפעמון כל כך שמחתי לחזור הביתה. אבל זה לא היה הבית
שלי. בנוסף לשעות הלימודים בבית הספר, הייתי עורכת דין במשרה
חלקית ולא נותר לי אפילו זמן לעשות שיעורים. בהתחלה לא דאגתי.
חשבתי שזה יסתדר, אבל עד מהרה התחלתי להרגיש ריקנות כזאת,
כאילו אני איזה חפץ יפה שמתפעלים ממנו כל פעם מחדש אבל לא יותר
מזה. לא בן אדם. לא אמיתי לפחות.
עבדתי הרבה מאוד שעות והיו ימים שהייתי מפסידה בית ספר ומבחנים
כי היו לי משפטים. הרגשתי גועל. דחייה. חוסר חיים, מהחיים
האלו. החלטתי שזהו. אני הולכת בחזרה והם יחזירו לי את החיים
שלי, לא משנה מה!

נכנסתי ורק האישה המוכרת זיהתה אותי.
"אוו, שלום גבירתי, יש לך בקשות מיוחדות?"
"כן. אני רוצה חזרה את החיים שלי."
"אבל גבירתי חתמנו על חוזה שבו ידעת בפירוש שלא תוכלי לקבל
אותם חזרה. הם אבודים."
"לא מעניין אותי, אמרתי לה! אני לא מרוצה ולא רוצה יותר את
הגוף המזויף הזה, את התכונות הצבועות האלו. מה הן עוזרות לי אם
אף אחד לא זוכר אותי! אפילו לא ההורים שלי!"
"יש סעיף שבו ניתן לבצע ביטול אך זה במקרים חריגים ויוצאי דופן
בלבד. תני לי לבדוק".

חיכיתי שעתיים עד שלבסוף היא חזרה.

"את תצטרכי לשאת בתוצאות, אך אוכל להחזיר לך את חייך".
"תודה!" כל כך שמחתי. "מה הם ה"תוצאות"?"
"את תאבדי דבר אחד שהיה לך בחיים הקודמים".

החלטתי לקחת את הסיכון. היא נתנה לי בקבוקון כמו הקודם, אבל
לזה היה טעם של ספרייט! שתיתי. הודיתי לה והלכתי הביתה. ראיתי
קצת טלויזיה והלכתי לישון. כשקמתי בבוקר רצתי למראה וראיתי
שחזרתי לעצמי.
"יש!!!" צעקתי.
ירדתי למטה ואבא שתה את הקפה שלו עם העיתון. אחותי הקטנה בדיוק
אכלה קורנפלקס. אבל משהו היה חסר. לא יודעת מה.
כשהגעתי לבית הספר כל כך שמחתי ורצתי לכל החברות שלי. חיבקתי
אותן. (הן כמובן לא הבינו מה נפל עליי, כי הן לא זכרו כלום,
מסתבר...)
אז מה? מה איבדתי? זה גם מה שאני בעצמי עוד לא הבנתי... חזרתי
לחיים שלי, למשפחה שלי, לחברות, אבל לא הייתי אני... איבדתי את
עצמי. טבועה בתוך ים של צביעות וסבל. הרגשתי חלולה ורייקנית
יותר מאי פעם. לא העלתי בדעתי שזה יקרה ובנוסף לכל הכול היה
לשווא...
חשבתי על זה והחלטתי שגם אם איבדתי את עצמי, זה לא אומר שאני
איננה. חלק ממני, מהאישיות הקודמת שלי עוד קיימת, פשוט צריך
"למלא" אותה בחזרה בכל מה שהיא הייתה פעם. אז התחלטתי לעזור,
לנסות לשנות, להיות חברותית יותר, להיפתח, להקריב, ומה אתם
אומרים, כנראה שזה עשה את העבודה. כי אם לא חזרתי לעצמי, כנראה
שהפכתי לבן אדם טוב יותר.