אמרתי לה "שלום", והיא החזירה לי "שלום" בחיוך, לא במילים.
כבר חודשיים שאני מדבר איתה, כבר חודשיים שיש לי איזה משהו בלב
לגביה, כבר חודשיים שאני מפחד להגיד לה שאני רוצה לקחת את הקשר
האפלטוני שלנו לשלב מתקדם יותר.
כבר חודשיים שהלב שלי משתתק מתי שאני רואה אותה, שבא לי פשוט
לחבק אותה, ולהחזיק אותה בזרועותי כמה שיותר שאני רק יכול, ולא
לעזוב.
כבר חודשיים שאני רוצה לשמוע ממנה: "אני גם אוהבת אותך..."
באתי אליה אתמול, דיברנו על העולם, על החברות שלה, על החברים
שלי, על ההורים שלה ועל ההורים שלי, עליה ועליי.
אמרתי לה שאני כבר לא יכול להמשיך ככה, אני בודד יותר מדי זמן,
אני צריך מישהו שיחזיק לי את היד מתי שאני מרגיש שאני פשוט לא
יכול יותר.
אמרתי לה את זה עם דמעה, מחיתי אותה מהר מפניי, אבל אני חושב
שהיא שמה לב וחייכה.
אמרתי לה שאני לא יכול יותר להמשיך בשגרה הזו של "לקום בבוקר,
ללכת לבית הספר, לחזור ולא לעשות כלום עד לחצות כשאני הולך
לישון, ואז לקום בבוקר וללכת לבית הספר".
אמרתי לה שאני צריך את המישהו המיוחד הזה שמרגיש שאני כל
עולמו, את המישהו המיוחד הזה שברגעים מסויימים בחיי פשוט יחבק
אותי וינחם אותי, ויגיד לי שהכול יהיה בסדר, שאני לא מתמודד עם
זה לבד, שיש מישהו לצידי שתומך בי.

והיא הייתה שקטה, במשך כל אותן הדקות שדיברתי, היא לא אמרה
מילה... רק חייכה לפעמים והחזיקה לי את הכתף כאות של תמיכה
בי.
ואז אמרתי לה שאני רוצה שזאתי תהיה היא.
היא המשיכה להשתתק, לא אמרה מילה, הורידה את ידה מכתפי ופניה
נהיו אדומים מסומק, ורק נדה את ראשה ברגשנות, נדה את ראשה
לשלילה, פעמיים לצד ימין ופעם אחת לצד שמאל.

קמתי ועזבתי את ביתה, בצעדים מתונים של אכזבה פסעתי לבד.
שוטטתי קצת בפארק ליד הבית, אחר כך הלכתי לפארק אחר רחוק
יותר... עד שהגעתי לפארק שממוקם מספר הליכה מהבית.
וכל מה שיכולתי לחשוב לעצמי הוא - למה אני לא יכול למצוא
המישהו המיוחד הזה? ואין לי תשובה, וגם לא תהיה.