יש לי חבר שתמיד אומר על עצמו שהוא איש של התחלות, מן החלטה
כזו שמעוררת הרמת גבה, בהתחלה.
אבל אם חושבים על זה קצת יותר מדקה - יש בזה משהו מאוד מרגיע,
בהצהרה כזו על עצמך...
כמו להחליט שאתה יצור פסימי, או אופטימי, או סתם ציני, ההבדל
הוא שהמוזכרים לעיל חיים את החלטתם בכל רגע נתון מחייהם, דבר
שמשפיע על כל מהלך חייהם ומגביל את מספר האנשים שסביבם, בעוד
שהחבר הזה שלי עשה עסקה מאוד מוצלחת עם ההחלטה שלו.
הוא יכול להיות מה שבא לו: אופטימיסט, פסימיסט, ציני, רגשן,
תמים...
הוא פשוט מפסיק מיד איך שההתחלה נגמרת, שאם חושבים על זה יותר
מדקה כמו שציינתי, יש בזה יותר מן הנראה לעין, להלן דוגמה:
אתה מתחיל עם בחורה, היא נענית, אתם יוצאים, מתרגשים, שוכבים
ו...
זהו! נפסק, ההמשך כבר לא מעניין. חיים קלים!
או מאידך: אתה מתחיל לעבוד במקום עבודה חדש, הכל טרי ורענן,
אנשים חדשים, אחריות חדשה, ליצור משהו שעוד לא יצרת...
ואז, בצעדי ענק, שנייה אחרי שההתחלה נגמרת, לנטוש הכל ולעבור
הלאה להתחלה חדשה.
למסתכל מהצד חייו של חברי נראים קלים יותר משל אדם רגיל, הבעיה
היא שיש לי גם חברה טובה, שאצלה הדברים תמיד מתחילים מהסוף.
אם חושבים על זה יותר מדקה, יש בזה משהו מאוד מרגיע, בהצהרה
כזו על עצמך.
כל חרדת ההתחלה איננה, ההתרגשות מהלא נודע נחסכת והכי חשוב -
היא תמיד יודעת איך דברים יגמרו.
חיים קלים יש לה לחברה הזו...
היא מכירה בחור וכבר בדייט השני גומרת איתו, כי ברור לה שהקשר
במילא יסתיים עוד שבועיים ויומיים בשעה שש ושתי דקות. במהלך
השנים היא אף פיתחה הסברים לסיום הקשר בהתאם לטיפוס שיושב
מולה.
יש כאלה שהיא מסבירה להם שהם במילא היו זורקים אותה ב-28
לחודש, אחרים נפגעים ממנה אחרי חודש וחצי, ויש כאלה שפשוט היו
מבינים אחרי שנה וחודשיים שהם לא נועדו האחד לשני.
גם בסופרמרקט היא מתפתה לפעמים ללכת לשלם ישר בקופה.
חייה של חברתי נראים קלים למתבונן מהצד.
אני יושבת וחושבת איך קרה שיש לי שני חברים טובים קיצוניים כל
כך, ואיך יצא שהם בעצמם ממש חברים טובים?
נראה לי שאני פשוט טיפוס של אמצע וזה משלים לנו...