יום אחד ירדה השמש אל האדמה הקרה. הכל האיר, התעטף בחום ואור.

העולם התחיל להיבנות לאט לאט. יצורים קטנים נוצרו, רגליים
קטנות טפחו על המים הבהירים, משמיעים צלילים מבריקים וחיים.
פרפרים נופפו בכנפיהם, עפו מעלה מעלה, לומדים להכיר את העולם.
פתאום לא היה יותר קר, ריק, שומם. פתאום הכל התמלא בציוץ
ציפורים, רשרוש העלים, חיוך ילדים.
העולם היה נפלא. מעולם לא נוצר דבר מושלם כל כך. היצורים החיים
הקטנים השתלבו בטבע, חיו בהרמוניה אחד עם השני, והתעוררו יום
יום לשריקת הרוח ולליטוף הגלים.
ואז נוצר עוד יצור חי. הוא היה מקסים. לא הייתה לו פרווה, רק
ציצת שיער קטנה וכהה על ראשו. לא היו לו ארבע רגליים, כמו לרוב
החיות. היו לו שתי רגליים ושתי ידיים קטנטנות, מלטפות
באצבעותיהן את החול הרך. והיה לו דבר שלא היה עד כה לאף יצור
חי: צחוק. צחוק רך, מתגלגל, מבריק כקריסטל ויפה כים בשעות
הערביים. והוא צחק וחייך אל העולם, עיניו התכולות כים מביטות
בטבע המדהים בפליאה ובהשתאות.
הוא היה חדש לעולם, והעולם היה חדש לו. היה זה תינוק-אדם
ראשון, קטן, יפהפה ומושלם, שאף אחד לא שאל כיצד נוצר, ולא היה
צריך לשאול, משום שלא היה זה חשוב.
העולם שמח בתינוק המקסים, הרוח ליטפה את תלתליו בעדינות, החול
הרך חיבק אותו, הגלים נזהרו שלא לפגוע בו בעודם מגיעים אל
החוף, הפרחים הרכינו ראשם לאות כבוד ליופיו הקטן והמופלא.
והתינוק גדל, כשהעצים מניבים פירות רבים וצבעוניים, מתוקים
כדבש, רק בשבילו. והתינוק גדל, כשהחול הזיז את עצמו ויצר בורות
קטנים, אליהם קפצו גלי הים השובבים, ממלאים את הבורות וממתיקים
את מימיהם, רק בשביל שהתינוק ישתה ולא יצמא.
והתינוק גדל, כשהרוח ניסתה לנשוב כמה שפחות, כדי להגן עליו.
והתינוק גדל, כשהשמש ניסתה להחביא את עצמה כמה שיותר בעננים,
כדי שהתינוק לא יישרף ממנה.
התינוק הפך לילד, והטבע אהב את הילד. הילד גם הוא אהב את הטבע.
אבל הילד היה שובב, רצה לדעת כמה שיותר. איך נוצרתי? התחיל
לשאול. איך נוצר כל מה שמסביבי?
הילד התחיל לערוך ניסויים, קטף את הפרחים היפים שאהבו אותו כל
כך, תלש את גבעוליהם ואת עלי כותרתם, רצה לדעת מה יש בפנים.
הילד התחיל לצוד יצורים חיים קטנים, היה עורך בהם ניסויים
ומוצא ממה הם בנויים. בהתחלה רק התבונן, אחר כך הריח. אחר כך
טעם. נעם לו הטעם, והילד התחיל לצוד יצורים חיים קטנים כל יום
ולאכול אותם, במקום הפירות העסיסיים המתוקים שהעצים הניבו
בשבילו. מצא חן בעיניו טעמו של הבשר, יותר מטעמם של הפירות.
וכך הילד חי, כל יום החכים יותר ויותר, כל יום גילה דבר חדש,
כל יום התנסה בדברים מוזרים ומפליאים, מדהימים ומרתקים.
יום אחד נוצרה תינוקת קטנה. היא הייתה מקסימה, קטנטנה ומושלמת.
הטבע הפסיק לאהוב את הילד, כי הילד הפסיק לאהוב את הטבע. הטבע
הפסיק לעשות דברים למען הילד, כי הילד רק פגע בטבע והרס אותו.
הרוח התחילה לנשוב על הילד, הגלים החלו להתנפץ חזק אל החוף,
השמש שרפה אותו והעצים הפסיקו להניב פירותיהם. הטבע לא אהב
יותר את הילד, הטבע התחיל לאהוב את הילדה החדשה, לטפח אותה,
לדאוג לה.
פרחים חדשים פרחו לידה, העצים שלידה הניבו פירות, הגלים ליטפו
את רגליה הקטנטנות וכל היצורים החיים אהבו אותה.
וכך גדלה הילדה, נהנית מהטבע, והטבע נהנה ממנה. היא הייתה
רוקדת בין הפרחים, והפרחים היו מתמלאים אור ואושר מריקודיה.
היא הייתה מנשקת את העצים, והעצים היו מחבקים אותה בחזרה. היא
הייתה מלטפת את החיות הקטנות, והחיות הקטנות היו באות אליה כל
יום ומפנקות אותה באהבתן.
הילדה גדלה, ופגשה בילד.
הילד כבר גילה איך נוצרים פרחים חדשים. הוא כבר גילה איך אחרי
עלים שנושרים, צומחים אחרים חדשים. הוא כבר גילה, איך הרוח
מניעה חפצים, ואיך כוח המשיכה דוחף את הפירות הנופלים אל
הקרקע. הוא ידע כמעט הכל, והיה חכם. הוא אפילו למד לייצר כלי
נשק, בשביל לצוד את בשרו האהוב.
אבל דבר אחד הוא לא ידע - איך נוצר האדם?
שמח הילד בילדה, סוף סוף יידע איך נברא האדם. לקח אחד מכלי
הנשק שיצר, ורצה להרוג אותה, רצה לדעת - מה יש בתוך הילדה, ומה
גורם לה לחיות.
כעסה השמש, זעמו השמים. ברקים החלו לירות בו, רעמים החלו
להישמע. השמש התחילה לשרוף בחוזקה, והגשם גם הוא החל לרדת,
בחדות, כאילו היו אלה סכינים ולא טיפות. כל העולם כעס, הטבע
התמרד בעצמו, על שיצר את האדם.
הילד התחיל לברוח מהטבע, אבל הוא לא הצליח.
"אל תהרוג אותי, טבע!" קרא. "אתה ייצרת אותי! אתה בראת אותי.
מדוע תהרוג את בריאתך?"
הטבע ריחם על הילד, והשתתק. הילד צדק. הוא היה חכם מידי. טבע
אינו יכול להרוג את בריאתו.
"אם ככה, נעשה הסכם," אמרו לו השמים, השמש, העצים והרוח. "בבוא
היום, כאשר יעברו שנים רבות - תזקן ותמות, אלא אם כן תשנה את
דרכיך ותהיה טוב לטבע וטוב לאדם."
"אני מבטיח, אהיה טוב," אמר הילד.
"אם כך - תחייה חיי נצח. אך אם לא, גורל האדם כולו יסתיים
בנקודה מסויימת, וכל אחד מצאצאיך יימחה בבוא היום מן העולם."
והילד גדל, והילדה גדלה. הם ילדו ילדים, ונולדו להם נכדים,
והילד הגיע לזקנה.
אבל הוא לא הפסיק להרוס את הטבע. אשתו רצתה להיות יפה - הוא
יצר לה איפור, קוסמטיקה ותכשירי טיפוח. בשביל זה הוא הרג חיות,
כי היה צריך לבדוק עליהן את המצאותיו.
ילדיו רצו צעצועים - הוא כרת עצים, חתך אותם, ויצר מכוניות
קטנות ובובות קטנות.
היה להם קר לפעמים, ולכן המציא בגדים. בשביל זה הוא קטף צמחים
רבים, והרג חיות רבות - כדי לקחת מהן את פרוותן בשביל בגדים.
הילד הרס את הטבע יותר ויותר, והטבע קיים את איומו. הילד מת.
מאז כל בני האדם מתים בשלב מסויים לחייהם, אבל הטבע קיים לנצח.

האדם לא יודע כיצד נוצר, אבל הטבע יודע.
והטבע יודע סודות רבים, סודות הבריאה, סודות האהבה, סודות
היקום וסודות הקיום. אבל האדם לעולם לא יידע סודות אלה, כי
הטבע - הוא כבר לא אוהב את האדם.