הלילה היה חשוך. קול צעדי אדם לא נשמע. קול יללת חתול שחור נדם
עם הרוח, ואפילו רשרוש העלים שעל צמרות העצים לא השמיע רחש.
רק אם התאמצת לשמוע, היית שומע את קול הים, מנגינה חלושה
ואיטית המתנגנת בקצב הגלים הנפצים אל החוף, מנגינה ללא צלילים,
מנגינה שלא צריך להקשיב לה כדי לשמוע אותה. מנגינה שרק הלב
יכול לשמוע.
שחפים היו שומעים אותה. הם היו עונים לה, בהתלהבות, שורקים
אותה בקול ומנפנפים בכנפיהם לאות תודה. תודה, ים, על החיים
שאתה מעניק. תודה, על שהענקת לנו את היכולת לשמוע את קולך.
ברווזים היו שומעים אותה. הם היו צוללים אל תוך המים הרכים,
ועולים מעלה מעלה, חובטים בגלים בקול צחוק מתנגן.
בני אדם לא הצליחו לשמוע אותה. בני אדם לא שמעו מהלב, בני אדם
שמעו מהראש. ומנגינה זו, מנגינה נצחית, חסרת סוף וחסרת התחלה,
הייתה מנגינה שרק הלב יכל לשמוע. רק בן אדם אחד שמע אותה, והפך
חלק ממנה, בלילה חשוך כמו זה.
השחפים נופפו בכנפיהם ונעלמו, ברחו מהדבר שאין ביכולתם לחזות,
אלא לחוש.
הברווזים התחבאו במחילותיהם, והרוח נשבה בחזקה.
משהו התחיל להיווצר מן הים. הים לא נראה כחול והוא לא נראה
ירוק. הוא נראה שחור, אפל בחשכת הליל, ומתוכו עלה משהו.
ילד קטן פילס דרכו בין הגלים הנידפים, מפזר אותם לכל עבר, דורך
על החול הרך והקר ברגליו הקטנות, היחפות. פניו היו חיוורות
ולבנות, עיניו היו תכולות-ירוקות כמו הים בשעות הבוקר, ושיערו
היה זהב. הוא היה יפהפה. הוא היה כמו יצירת אמנות קטנה, שמעולם
לא ראו כמוה. הוא היה השלמות, והוא בא מן הים.
הבוקר עלה והילד הקטן פילס דרכו בין העשבים. הים כבר היה הרחק
באופק, וכעת הוא צעד בשדה, דורך על קוצים יבשים ברגליו היחפות.
הוא הרגיש כאב, והוא תהה על קנקנו. מהו הכאב? האם הוא פוגע?
דם עלה בקצות אצבעותיו וכפות רגליו התמלאו שריטות. הוא נגע
בנוזל האדום בפליאה ובתימהון. עיניו נצצו מהתגלית.
השדה נגמר ושעת הצהריים הגיעה. הילד מצא את עצמו בעיר הגדולה.
הוא נדחף בין אלפי האנשים בשוק, מפלס דרכו אל הלא נודע, אל
העולם החדש שהגיע אליו. הוא רצה לגלות עוד ועוד.
לפתע ראה חבורת ילדים. הם הביטו בו בפליאה.
"מי אתה?" שאלו.
"אני ילד," הוא ענה.
"מאיפה באת?"
"מהים."
"אתה לא נראה כמו ילד," אמרו. "לילדים אין שיער בצבע זהב."
הוא הפחיד אותם. הוא נראה להם מוזר. "לך מפה," אמרו. "אתה
מפחיד אותנו."
"מה זה פחד?" שאל אותם.
"לך מפה, תסתלק. אתה מוזר ומפחיד."
והוא הלך. הוא נתקל בארגז תפוחים. התפוחים היו גדולים, ירוקים
ומעוררי תיאבון. בפיו עלה רוק, וידו נשלחה אל תפוח יפהפה אחד
בראש הערימה.
לפתע חש מכה בידו. התפוח נפל והתגלגל אל הרצפה. אנשים לא שמו
לב אל התפוח, דרכו עליו ורמסו אותו, בעטו בו ולכלכו אותו. שוב
לא נראה ירוק וזוהר. הוא נראה אפל ומלוכלך, ודמעות עלו בעיני
הילד.
"גנב! תיכף אני אקרא למשטרה והם יעצרו אותך!" צרחה אליו
המוכרת.
הילד הביט אליה בהפתעה, ועיניו המשיכו לבכות על התפוח.
האישה הבחינה בשיער הזהב שלו, ובעיניו, שהיו מעורבות בצבעי
כחול וירוק, ובפניו, החיוורות יותר מהחיוורון. פיה נפער. "לך,
לך מפה, שד!"
"מה זה שד?"
"תסתלק מפה! לך!" פניה התעוותו בפחד והיא החלה זורקת עליו
תפוחים. הילד הגן על עצמו בידיו וברח משם.
הערב ירד. הילד שוטט לבדו ברחובות, וקור החל לעטוף אותו. הוא
ראה ילדה. נעשה חשוך, והיא לא הבחינה שהילד שונה או מוזר. הוא
שאל אותה: "איך אני יכול להשיג משהו להתחמם בו?"
"תיקח כסף ותלך לקנות מעיל," ענתה לו הילדה.
"כסף? מה זה?"
"זה דבר שאיתו אפשר להשיג כל מה שרוצים," ענתה הילדה.
"את יכולה להביא לי כסף?"
הילדה שתקה לרגע, ולפתע פתחה בצעקות. "אמא! אמא!"
אמה של הילדה התקרבה אליה בריצה וחיבקה אותה, "מה קרה לך,
בתי?"
"אני חושבת שהילד הזה גנב," היא הצביעה על הילד, "הוא רצה לקחת
ממני כסף!"
הילד הביט בילדה ובאם בפליאה.
"תסתלק מפה! לפני שנקרא למשטרה!" קראה האם.
והילד הלך. והלילה ירד, והחל לרדת גשם. הילד חיפש מחסה להסתתר
בו מפני הטיפות המרות, הצורבות כסכינים.
אבל הוא לא מצא מחסה, והוא ישב באמצע המדרכה, רטוב ורועד מקור,
תוהה על קנקנו של העולם שנשלח אליו.
ואז לפתע ראה כלבלב קטן. הכלבלב התקרב אל הילד ורחרח אותו.
הילד הביט בו בפליאה ובהתעניינות. "שלום," אמר לו. אבל הכלבלב
לא ענה.
"גם אתה לא רוצה לדבר איתי? כולם מגרשים אותי, כי אני מוזר.
ואני שונה. מה זה מוזר? מה זה שונה? ולמה זה גורם לאנשים
להתרחק ממני ולשנוא אותי?"
הכלבלב לא ענה לו. הוא רק ליקק את ידו והניח את ראשו הקטן על
ברכיו.
הילד לא הבין את המעשה, אבל זה גרם לו לחום, והילד התכרבל
בכלבלב והם ישנו שנת ישרים.
בבוקר, התעורר הילד לקול ילדים. היו אלה אותם ילדים שגירשו
אותו ביום שלפני.
הם רדפו אחרי הכלבלב והכו בו במקל.
"תעצרו! מה אתם עושים?" צעק אליהם הילד.
אבל הילדים לא הקשיבו לו, כמו שלא ידעו להקשיב לקולו של הים.
לכלבלב היה כואב, והוא רצה להגן על עצמו. הוא התנפל על הילד
שהכה בו ונשך אותו.
הילד החל לבכות ולצרוח, ולהתפתל מכאב.
איש במדים התקרב לאזור, הוא לקח את הכלב והכניס אותו לכלוב.
"אל תדאג," אמר לילד הבוכה, "מחר נרדים אותו."
הילד הקשיב לאיש בפליאה והניד ראשו לשמע המילה "נרדים". האם
אפשר לשלוט בשינה של אדם אחר? נפלאות העולם לא היו מובנות לו.
"ואתה לך למרפאה," אמר האיש לילד הבוכה, "צריך לבדוק אם לא
נדבקת בכלבת."
והכניס את הכלוב ובתוכו הכלבלב למשאית גדולה.
"לאן אתה לוקח אותו?" קרא הילד, נאבק בדחף שמעולם לא הרגיש
לפני. "תחזיר לי אותו!"
אבל המשאית כבר נעלמה באופק.
שוב דמעות עלו בעיני הילד, והוא רץ ורץ ורץ. והוא חזר לים.
היה כבר לילה. יומיים בילה הילד בעולם החדש, וגילה בו כל כך
הרבה נפלאות, אך כל כך הרבה כאב. הוא לא היה שייך לעולם, אף
אחד לא רצה אותו פה. והיצור היחיד שהעניק לו חום היה הכלבלב.
ולקחו לו אותו.
"ים, קח אותי אליך בחזרה," אמר הילד.
"למה?" שאל הים בלחש. "למה אתה מוותר על החיים?"
"כי החיים כואבים," אמר הילד. "העולם לא אוהב אותי. היה לי טוב
יותר כשהייתי ים. הייתי עם הגלים. הייתי עובר ממקום למקום,
מלטף את החוף, מתחמם על-ידי השמש. היה לי טוב בתור גל."
"החיים הם מתנה, שהים העניק לך," אמר הים בקולו העמוק, הנישא
ברוח. "אתה בטוח שברצונך לחזור לים?"
"אני בטוח," אמר הילד, והים לקח אותו אליו. והוא שוב היה חלק
מהים, ושמע את מנגינת הים, הרוגעת, הנעימה, ולא חש דבר יותר.
כבר לא היה קיים ילד.
היה קיים רק ים, ים רחב ידיים וגדול, ים כחול-ירוק.
ואז, באותו רגע שהפך הילד חלק מהים הגדול, נראה כלבלב קטן רץ
בחולות. הוא היה רזה ומדמם, ונראה כאילו ברח מסורגים. הוא מצא
את דרכו אל האדם היחיד שאי פעם אהב, לפי חוש הריח שלו ולפי
לבו.
אבל הילד לא קיים. הילד הוא הים.
והכלבלב נבח, בשארית כוחו שנשאר לו מן הדרך הארוכה שעבר כדי
להגיע ליעדו, אבל לא היה שום ילד.
ואז הכלבלב שמע את מנגינת הים. רוגעת, יפה, כואבת, ומושלמת.
והיה חושך. והיה שקט. וקולו של הכלב נדם.