היא הייתה אחד היצורים הכי יפים שראיתי.
עיניה תכולות וסוחפות כמו הים,עור פניה חלק כמו משי, שפתיה
גדולות ואדומות כדובדבן,שערה זהוב גולש מראשה ומטה כמעט עובר
את ישבנה המושלם.

פעם אחת נפגשנו מבטינו כשרון מאחורי קרא לה ואז במקרה מבטינו
נפגשו, במבט אחד היא שרפה אותי, את כל ליבי היא שבתה.
ממבט אחד ידעתי!
אני חייב להכיר אותה, אני חייב לברר עליה ומאיפה לעזאזל יש לה
עיניים מדהימות כאלו!
הדבר הבא שקלטתי היה החיוך שלה, השפתיים היפות האלו נמרחות
בצורה מושלמת על פניה החלקות, הבטנו אחד בשנייה עוד כמה שניות
ואז היא סובבה את ראשה בחדות קדימה והלכה, עייני לא הפסיקו
לעקוב אחריה עד שהיא נעלמה מן האופק.
ישר הסתובבתי לרון רציתי לברר עליה כמה שיותר פרטים!
הוא אמר לי שקוראים לה נועה אבל הכינוי שלה הוא קרן-אור, הוא
הודבק לה עוד מהעיר שממנה היא באה מפני שלכל מקום שהיא נכנסת
אליו היא מכניסה אור ושמחה.
היא הייתה חדשה בבת ספר, מעולם לא ראיתי אותה קודם, הוא אמר
שהיא עברה לקיבוץ הסמוך לקיבוצי ושהיא לומדת בכיתה יא כלומר
גמילית כמוני, מעניין באיזה ג' היא.

כל אותו יום ריחפתי בשמיים במחשבות עליה, הלא אני אחד כזה
שתמיד חולם על כל מיני סיטואציות ודברים שיכולים להיות
,ומכיוון שיש לי דמיון פורה מאוד , אני עכשיו מפליג בספינת
האהבה שיצרתי לי ,שמה של הספינה היה קרן אור, הכול היה מואר עם
פרפרים צבעוניים בכל מקום.

בלילה כשהגעתי לחדר אחרי טיולים ממושכים בקיבוץ ואינספור
סיגריות נכנסתי להתקלח ואחר כך נשכבתי על המיטה, ובמערכת התנגן
לו השיר can't take my eyes off of you שוב  ושוב, לא יכולתי
לשכב בשקט, המחשבות לא נתנו לי ,רציתי רק לקום וללכת אליה ורק
להביט בה ולא להפסיק לעולם, לבסוף אני לא זוכר מתי אפילו
,נרדמתי.
החלום שחלמתי היה כל כך יפה ,כמובן שעליה ולא רציתי בכלל
להתעורר ממנו.

למחרת בבית ספר גיליתי שאנחנו לומדים באותן בחירות ,תיאטרון
ותקשורת.
כל  שיעור תיאטרון רק הסתכלתי עליה איך שהיא מזיזה את שפתיה,
איך היא מדברת, איך שהיא מזיזה את שערה ואני יכול להמשיך...
פשוט ריחפתי כל היום בעננים ורודים.
בסוף היום עלינו על ההסעה ביחד, ישבתי בספסל מאחוריה וראיתי
איך כל אחד שעובר מביט בה ופשוט נמרח לו חיוך מאוזן לאוזן והיא
כמובן החזירה לכולם חיוך ממש מהלב , לכל אחד בלי להכיר אותו,
ממש כמו שרק היא יודעת לחייך.
כשהגענו לתחנה שבקיבוץ שלה ירדתי גם אני (מה זה כולה קילומטר
מקיבוצי שלי), הייתי חייב לדבר איתה כבר.
חבריי הבינו למה ירדתי פה ולא בקיבוצנו ולכן לא פצו את פיהם,
באותה שעה היינו היחידים שירדנו בתחנה זו.
לפני שהספקתי לומר משהו היא ישר אמרה -"חשבתי אתה גר בקיבוץ
הבא"
-"כן אבל  ממש ממש אה כן ממש רציתי לדבר איתך..."
-"באמת? מפתיע, כי גם אני רציתי לדבר איתך, אני חייבת לומר לך
שמאז אתמול כשרון קרא לי והמבטים שלי ושלך הצטלבו לא הפסקתי
לחשוב עלייך, וכששאלתי עלייך , אמרו לי אין לך סיכוי אפילו
לדבר איתו, כל הבנות בבית תספר רוצות אותו והוא מאידך לא
מעוניין באף אחת... והיום כשגיליתי שבחרנו את אותם מקצועות,
אין תיאור לשמחה שחשתי בליבי, אמרתי לעצמי, אולי ככה אני אוכל
להכיר אותו.
-"אמממ, מאיפה להתחיל? זה שקוראים לי לירון בטח כבר שמעת, זה
שבנות רוצות אותי גם שמעת למרות שאני לא חושב שיש פה משהו
להתגאות בו כי אני באמת לא מבין למה הן רוצות אותי.
בקשר אלייך, כל מה שאמרת עכשיו זה כאילו לקחת את כל המחשבות
והמילים שמתרוצצות לי בראש ופשוט דיברת במקומי, בדיוק מה שאני
מרגיש.

הדבר הבא שראיתי היה את השפתיים האדומות והמדהימות האלו
מתקרבות אליי עד שיכולתי לחוש אותן על שפתיי, וכך התפתחה לה
הנשיקה הכי לוהטת ומלאת תשוקה שאי פעם הרגשתי.

משהו  נוסף שגיליתי שאני אוהב בה זה האומץ הרב שיש לה ,מה שחסר
לי...

הימים הבאים עלינו לטובים היו  בלתי ניתנים לתיאור, כל יום
אחרי בית ספר ירדנו או בקיבוץ שלי או בשלה ופשוט היינו מטיילים
עד שעות הערב ושוקעים בשיחות מעמיקות ומעניינות או שפשוט היינו
יושבים, מחזיקים ידיים, ומביטים אחד בשני, העיניים שלנו דיברו
במקום הפה. היינו חושבים אותו הדבר ומשלימים אחד לשני את
המשפטים אפילו.
בבית ספר היה כבר ברור מאליו לכולם שזה לירון וקרן-אור, הייתה
לנו פינה רק שלנו מאחורי אחד הבניינים לשם היינו הולכים בחלק
מן ההפסקות בשביל להיות אחד עם השנייה בשקט ,בשאר ההפסקות
בילינו ביחד עם חברים או כל אחד וחבריו.

אחד הימים החלטנו שנעשה ביחד קטע בתיאטרון  שניתן לנו, קטע
שמדבר על מערכת יחסים כלשהי שנחשף בה סוד.
אחרי בית ספר באנו אליי לחדר ,שמתי מוזיקה במערכת והתיישבנו על
המיטה והתחלנו לזרוק רעיונות.
היינו כבר כמעט מיואשים כשלא היה משהו שממש מצא חן בעינינו עד
שפתאום היא זרקה רעיון  והוא מצא חן בעיניי וגם בעיניה:
הוא דיבר על זוג חברים  שהיא לא בתולה, הוא לא יודע זאת משום
שהיא מתביישת בעובדה זו כי היא איבדה את בתוליה על ידי אביה
שנהג לאנוס אותה מאז צעירותה עד זמן קצר לפני שהכירו שהיא
התקוממה מולו.
שאלתי אותה מאיפה הרעיון החזק הזה, היא אמרה שהיא גם לא יודעת
,"הוא סתם עלה לי לראש" אמרה.
התחלנו לחשוב על שפת  התיאטרון שבה נשתמש (אביזרים, תאורה,
מוזיקה, תלבושות וכו')
כשסיימנו הלכתי איתה עד לשער הקיבוץ שלה נתנו נשיקה ונפרדו
דרכינו.
למחרת רצינו לעשות ראשונים את התרגיל כי התלהבנו מהרעיון,
בזמן התרגיל היא נכנסה ממש חזק לתפקיד, כשאני דיי התביישתי
בעצמי היא התחילה לבכות והייתה פשוט, אמיתית!
זה ממש ריגש את המורה והיא נתנה ציון 100. הייתי מאושר עד
הגג.
אחרי השיעור החלטנו שנלך לחגוג והלכנו אליי לחדר...
בדרך כלל נערים בגילי מה שהם מחפשים זה חירמונים וסקס אצל
בנות, אני גם הייתי כזה , מודה באשמה, עד שנעשינו חברים, אף
פעם לא היה בינינו יותר מנשיקה, ומה שמפליא פה הוא שזה בכלל לא
הזיז לי. היה לי טוב איך שהיינו, היא הייתה פשוט מטורפת לטובה
כמובן ,היינו הולכים לגן שעשועים ומשתוללים כמו ילדים קטנים
והכול היה בהשפעתה, היא לימדה אותי איך פשוט ליהנות מהחיים.
היה זה יום חם אז כשהגענו לחדר הורדתי ישר חולצה והדלקתי את
המזגן, נתתי לה לשתות וכמובן הדלקתי את המערכת.

היא התחילה להשפריץ עליי מים "כדי שלא יהיה ל חם "אמרה אבל
בעצם היא סתם רצתה לשחק, אז שיחקתי במשחק שלה כמובן והשפרצתי
עלייה בחזרה  עד שכל החולצה שלה הייתה ספוגה מים וכל הגוף שלי
רטוב ,היא פתאום שואלת אותי" מזה לירון, אתה עדיין בגיל של
לעשות פיפי במכנסיים?" כמובן שאז פשוט זינקתי עליה ונוצר מצב
שאני מעליה, שנינו רטובים על המיטה, והדבקתי לה נשיקה.
פתאום היא זרקה אותי בכוח רב (לא ידעתי שהיא חזקה כל כך)
ממנה.
נבהלתי, לא הבנתי מה קרה לה.
שאלתי אותה נועה, מה יש?
(אני קורא לה בשמה - נועה כדי שהיא תדע שאני ממש רציני או
כשאני כועס עליה)
היא אמרה לי -"כלום, לא הרגשתי בנוח".
נתתי לה חולצה שלי והתיישבנו לדבר. פתאום היא פרצה בבכי שאני
כל כך נלחצתי לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, דבר ראשון חיבקתי
אותה בצורה הכי חמה והכי תומכת שאני יכול. ואחרי שהיא נרגעה
קצת, שאלתי אותה מה קרה לה...
היא הרהרה קצת  ואז התחילה לגמגם, לבסוף מה שהצלחתי להבין הוא
שמגיל חמש אבא שלה נהג להיכנס לחדרה בלילה ולאנוס אותה עד לפני
חודשיים, היא התלוננה עליו  והם עברו דירה לפה לקיבוץ כדי
להיות רחוקים ממנו, כי עד שלא יסתיים המשפט הוא חופשי כביכול,
אבל לא יכול להתקרב אל  משפחתה.
היא סיפרה לי שעכשיו מתחיל כל תהליך המשפט והיא נורא מפחדת
ממנו.
לאחר מכן אני לא כל כך זוכר מה קרה רק שחיבקתי אותה חזק ככל
שיכולתי ונרדמנו.
התעוררתי פתאום בשעה שמונה בערב, וראיתי לידי מלאך עם עיניים
עצומות, כל כך רציתי לבוא ולטרוף אותה אבל לא רציתי להעיר
אותה, היא הייתה ממש מתוקה  כשישנה ככה לידי.
התחלתי לסדר את החדר עם כל הבלגאן שעשינו מקודם.
בטעות עשיתי קצת רעש והיא התעוררה ובאה אליי ופשוט נתנה לי
נשיקה ענקית על המצח.
מזל שיש לי אוזניים שעצרו את החיוך.
ליוויתי אותה לשער הקיבוץ שלה ובדרך דיברנו עוד קצת על אבא
שלה, והיא ביקשה ממני שזה ישמר אצלי. זה היה לי ברור מאליו אבל
לא חשוב.
הבטחנו אחד לשני שלא משנה מה יהיה ומה יקרה  תמיד נספר הכול
אחד לשני בלי שום פחד או חשש.
בדרך חזרה שהלכתי לבד פתאום הבנתי המון דברים, למה היא אמיצה
כל כך ולמה היא נהנית מהחיים כמה שאפשר ולמה אף פעם לא היה
בינינו איזה שהוא אקט מיני.

מאז כל פעם שהיה איזה שהוא משהו בעניין אבא שלה היא עדכנה אותי
ואני תמכתי בה ככל האפשר, הייתי הולך איתה לבית משפט ,מחזיק לה
את היד, מביא לה הפתעות פה ושם.

יום אחד היא ביקשה רשות מאימא שלה להישאר לישון אצלי אחרי  בית
המשפט והיא הסכימה כך שאחרי הדיון באנו לחדר.
ואז פתאום היא אומרת לי,"תראה לירון אני מרגישה רע"
-"מה, למה!"
-"אל תפריע לי לדבר, תן לי לסיים ואחר כך תגיד מה שיש לך.
בקיצור, אני ממש מרגישה רע ,אני אוהבת אותך מאוד ואני יודעת
שגם אתה ,אבל אני מרגישה לא פיירית איתך בגלל שאנחנו כבר כמה
חודשים ביחד וכל מה שהיה בינינו זה נשיקה, והכול בגלל האבא
החרא שלי, תראה אני לא רוצה שזה יהיה ככה, אני רוצה להיות כמו
כולן אבל אני פשוט לא יכולה, כל פעם שאולי יש משהו מתקרב, אני
ישר  מוציאה את כל המחסומים האפשריים שלי מן העבר.
וזה מפריע לי כי בסך הכול גם לך יש צרכים וזה לא בסדר שנלך  רק
איך שאני מרגישה פה.
מחר תביא קונדומים ונעשה את זה, טוב?
אני אוהבת אותך מאוד"!!!
-"חחח נועה, קרן אור שלי את פשוט הבן אדם הכי מדהים שפגשתי,
איך את כל כך מתחשבת בכל העולם, אני כל כך אוהב אותך אני אפילו
לא יכול לתאר את זה, ואני רוצה לומר לך משהו, שלא משנה כמה זמן
ייקח לך להיפתח בפניי סופית אני אחכה לך גם חיים שלמים, זה
בכלל לא מפריע לי שאין בינינו יחסים אינטימיים, בשבילי כל
נשיקה היא מספקת יותר מלעשות אהבה, את לא מבינה, איתך זה שונה,
לא אכפת לי מכלום כשאני איתך.
ועוד משהו, אני לא מביא שום קונדומים ושם בטיח, אני לא נוגע בך
בכתף עד שלא תהיי מוכנה עד הסוף, זה ברור לך דובדבן?"

ואז היא זינקה עליי פשוט ואכלה אותי בנשיקות והתחילה להפשיט
אותי, קודם היא הורידה לי את החולצה ואחר כן היא הורידה לי
נעליים וגרביים ואז פתחה את החגורה שלי והורידה לי את הג'ינס.
ואני עם תחתונים, כמו אדיש אבל לא, כי בעיקרון הרגשתי מבוכה
קלה אבל אני מרגיש איתה כל כך בנוח שלא הפריע לי להיות עירום
לידה.
ואז היא אמרה לי: "משהו מפריע לך" , עניתי בשלילה והיא הורידה
לי את התחתונים.
וכך שכבנו אחד ליד השני היא לבושה ואני עירום כיום היוולדי.
היא חיבקה אותי ואז אמרתי לה אור שלי  אי אפשר עדיין ללכת
לישון אני רוצה להתקלח ובטח גם את אחריי אז אסור להירדם.
ואז כשאני הולך לי לכיוון חדר המקלחת היא פשוט הלכה אחרי,
אמרתי לה "לא ראית מספיק? לא נמאס לך כבר? חחח"
היא לא אמרה כלום ואז היא הורידה חולצה  ומכנסיים ונשארה עם
חזייה ותחתונים. ונכנסה אחרי לתוך המקלחת.
בזמן המקלחת לא הפסקנו להתנשק עד שהיא פתאום אמרה ל"י אולי
תוריד לי כבר את הכול..."
-"מה? מה פתאום, את בטוחה? אני לא עושה שום דבר מיוזמתי בקטע
הזה, אם תרצי לי אין בעיה אבל רק אם את רוצה!"
-"אם לא הייתי רוצה  לא הייתי נכנסת איתך למקלחת פשוט, כשראיתי
עוד מקודם שלך אין בעיה להיות פתוח איתי ואתה מרגיש בנוח בכל
מצב ,אני לאט לאט מתחילה להיפתח אלייך"

זו הייתה הפעם הראשונה שמישהי ירדה לי, אבל לפי דעתי אין דבר
שעולה על נשיקה!
היא החליטה שנלך לישון ככה... נרדמנו מחובקים וככה גם קמנו, לא
היה לנו כוח ללכת לבית ספר אז נשארנו במיטה עד מאוחר.
התלבשתי והלכתי להביא לה ארוחת בוקר למיטה, מלכה או לא?
הלכנו לבריכה קצת, אחרי הצהריים נפגשנו עם החבר'ה ולקראת שמונה
ליוויתי אותה, בדרך שנינו אמרנו כמה שזה היה היום הכי טוב
בחיים שלנו.
הפעם ליוויתי אותה עד הבית שלה, סתם כי לא יכולנו להיפרד, ואז
כמובן היא הזמינה אותי להיכנס, כשנכנסנו ראינו את אימא שלה
חיוורת ורועדת בכל גופה (שיא הקיץ!), פתאום אבא שלה יצא מן
הסלון.
היא ישר נכנסה מאחורי גבי והתחבאה מפניו.
הוא צעק דברים באוויר כמו איך יכולתן ולמה עשיתן לי את זה, אבל
אף אחד לא באמת הקשיב לו.
הלכנו לחדר שלה והזמנו משטרה, שתבוא לקחת אותו, ונשארתי ללון
אצלה כי היא התחילה גם לרעוד.
כל הלילה היא התעוררה מסיוטים וחזרה לישון ,בעטה בי כל הזמן,
לא יכולתי לישון, רק שכבתי והסתכלתי עליה, היא ישנה לא טוב, כל
הזמן זזה והפרצופים שעשתה נראו רע.

בבוקר הלכנו לבית ספר בלי חשק שנינו עם שקיות שחורות מתחת
לעיניים, למזלנו היה זה יום קצר וחזרנו מהר הביתה.
בהסעה שאלתי אותה אם היא רוצה לבוא אליי או שנלך אליה, היא
ענתה בשלילה ואמרה שהיא מעדיפה ללכת הביתה לבד.
ללוות אותה היא לא נתנה לי.

הרגשתי מוזר ,עם כל ההבנה שלי לגבי מה שקורה זו הפעם הראשונה
שהיא מעדיפה להיות רחוקה ממני, וזה הציק לי למרות הכול.
בערב הלכתי אליה בלי להתקשר והבאתי איתי איזה ורד אדום כמו
שפתיה ושוקולד לבן שהיא הכי אוהבת.
צלצלתי בדלת פעם,פעמיים ולא הייתה תשובה.
התחלתי להילחץ...
הסתובבתי בקיבוץ שלה קצת לראות אולי יצאו לטייל , אחרי שעה קלה
חזרתי לחדר שלי אחרי טיול בקיבוץ שלי תוך כדי הרהורים עליה.
אנחנו בקיבוץ "לא מתקדמים" כך שאין לכל אחד פלאפון לא שזה
מפריע לנו אבל לפעמים כשצריך, אין. כמו היום... כל כך רציתי
לדבר איתה, לראות מה קורה לה ,איך היא מרגישה.

לא יכולתי לישון כל הלילה, דאגתי נורא.
הרגשתי בלב שמשהו נורא קרה, לא יודע למה אבל בגלל האירועים של
אתמול בלילה והיום פחדתי נורא.
לא הייתי יכול לחשוב על משהו שיקרה לה, אין לי מושג איך אני
אעמוד בזה.
הנה היא לא איתי רק חצי יום ואני כבר מאבד את שפיותי...

פתאום בשעה שלוש ומשהו בלילה מצלצל הטלפון אצלי בחדר. קפצתי
מבהלה, זו הייתה אחותה הגדולה (כן יש לה אחות גדולה), היא אמרה
לי שנועה מוסרת שהיא אוהבת אותי והיא תדבר איתי כבר, ניסיתי
להוציא ממנה מה קרה והיא לא הייתה מוכנה להגיד מילה. מה שהלחיץ
אותי יותר ויותר.
כאילו היא הרגישה שאני ער ואמרה לאחותה להתקשר אליי, איזה קשר
מיוחד ואלוהי יש בינינו...
ואני שוב מוצא את עצמי מפליג בדמיון אבל הפעם לא בספינת האהבה
אלא במטוס האימים, אין לי מושג מה קרה ומה אני יכול לעשות כדי
לעזור וזה משגע אותי. די אני לא יכול יותר!

לא רציתי להתקשר אליה כי בטח ישנים ואולי היא לא בבית ובגלל זה
אחותה התקשרה ובגלל זה גם לא הלכתי אליה.
התחלתי לתכנן תכנונים על עורכי דין, להיזכר אם אימא מכירה או
אבא...
נזכרתי שלאבא יש חבר עורך דין שהוא לפי מה שהבנתי משהו משהו.
משכתי את הזמן עד שש וחצי בבוקר כדי ללכת הביתה לדבר עם אבא.
סיפרתי לו את כל הסיפור, ממה שידעתי כמובן, הוא אמר שהוא ידבר
עם חברו ויודיע לי מה אפשר לעשות.

הלכתי לבית ספר, כמו סהרורי התהלכתי שם, היא לא הייתה,לא ישנתי
כל הלילה וגם הייתי מוטרד ממה שיקרה עם עורך הדין.

בהסעה התלבטתי אם לרדת תחנה  לפני וללכת אליה או להמשיך הביתה,
לבסוף ולמרות הכול המשכתי לחדר.
במזכירה בטלפון הייתה הודעה מקרן האור שלי, בקול בוכה, היא
אמרה שהיא אוהבת אותי ושהיא לא ידעה מה היא הייתה עושה בלעדיי
ואז אמרה, לירון, סליחה.
וניתקה.
השיחה הייתה ממספר שלא זיהיתי,הוא בכלל לא מהאזור.

זה הדבר האחרון שיש לי ממנה. אותה הודעה במשיבון.