אומרים שאף פעם אי אפשר לחזור הבייתה.
הגשם מטפטף על המכונית שלו כל כך חזק עד כי נדמה כי עוד רגע
יבקע בה חור. הם אמרו שזה יהיה חורף קשה, אבל הוא לא ידע שיהיה
קשה לו כל כך.
רק מעבר לכביש מהמקום שפעם היה מקומו הטבעי. מבלי לשים לב היה
חוצה את הכביש, רגיל לחריקה של השער בכניסה, לנביחות של הכלב
של השכנה (גם ביום וגם בלילה - מתי הוא ישן?),
ועכשיו מהרהר באותו משפט שאמרה לו אהובתו, אשתו, לפני שנתיים
וארבעה חודשים.
הוא נזכר במבט המאוכזב בעיניה השבורות והכואבות כשגבה הופנה
אליו ומעבר לכתפה ראה את שני השוטרים שהתדפקו על הדלת.
היא אמרה שתחכה לו וש"האהבה תגבר על הכל". הוא ידע, כבר תוך
כדי שהיא דיברה, שהיא לא מתכוונת לזה באמת. זה לא שהיא לא
רצתה.
הוא נזכר במילים דוקרות שהושלכו כסכינים, בשברי הזכוכיות על
הרצפה, ברגעים של אהבה ושל שנאה.
הוא השפיל מבטו, ניגב את הדמעות, חבט בהגה בחוזקה, התניע את
מכוניתו ונסע.
אחותי הקטנה, שהפעם לא ישנה, שאלה אותי אם אני חושב שאי פעם
הוא יהיה אמיץ מספיק בכדי להיכנס. אמרתי לה שאף פעם אי אפשר
באמת לחזור הבייתה.