טוב, לא היה לי מה לעשות בבית אז הלכתי לעמי. מה, אני אגיד לו
לא? הבנאדם חזר אחרי שלושה שבועות של קריעת תחת ואני לא אבוא
לראות אותו ועוד סתם בגלל שאין לי כוח?
אז הלכתי. הם ישבו כולם בפיצריה של עמוס במרכז המסחרי. יש שם
מן מקבץ גדול של חנויות. הכל סגור עכשיו כי שישי בערב, אבל יש
שם את הפיצריה של עמוס ועוד איזה שלוש פיצוציות, אז כולם
יושבים שם. בדרך כלל אין לי כוח לשטויות האלה, הכל נראה לי
ריקני וחסר כל טעם. זאת אומרת, אין לי איך להסביר את זה... פעם
הכל היה שונה. פעם, כשהייתי יושב עם כל החבר'ה ככה, הכל היה
נראה אחרת. קשה לי מאוד להצביע על הדבר שהשתנה, אולי זה הגיל,
אולי זה הנסיבות, אבל משהו שונה.
פעם היינו יושבים, צוחקים, מנהלים שיחות במשך שעות. היינו
יכולים לדבר על הכל, על אקטואליה ופוליטיקה, על מחשבות
פילוסופיות, על בנות, על שטויות, על מה לא... פעם הכל היה כמו
משחק לוח מעניין כזה; לזכות בתשומת לב, להצחיק ולהיות הכי שנון
שאפשר, ויכוחים מרתקים שדורשים שנינות ולשון חדה וזריזה. פעם
היה לנו כוח לזה, אבל עכשיו... עכשיו כלום.
אבל מה, אני לא אבוא? אז באתי. אני יושב לי שם, על כיסא פלסטיק
לא נוח, מת ללכת הביתה ולקרוא לי איזה ספר או משהו כזה. כולם
שקועים בשיחה סתמית כזו, פרצופים נפולים. המקום היה שורץ
באנשים. לא יודע מה כל כך היה מיוחד היום, אבל היה פשוט מפוצץ,
אנשים שרצו ברחובות כמו עכברים. ירד גשם חזק, היה כל כך קר
והיו שמיים קודרים כאלו. ברק הבליח לרגע, מאיר את כל המקום
באור לבן. חיכיתי לרעם אבל לא היה. מזלנו שעוד היה מקום בתוך
הפיצריה, איפה שיש תנורי חימום ותקרה שמגנה מהגשם הנוראי הזה.
הסתכלתי החוצה. ראיתי קבוצה של נערים ונערות שהסתובבו בחוץ.
איזו בחורה תפסה לי את העיניים. בחורה, בקושי ילדה! כיתה ט',
אולי! זה מדהים אותי איך ילדות בכיתה ה' כבר נראות ככה, כמו
פצצות מין! יש בחורות בגיל שלי שפחות מפותחות מהבנות האלה וכל
אחת לובשת פחות מהשנייה. זאת שתפסה לי את העיניים פשוט עברה על
החוק. היא הייתה קצת נמוכה, מטר חמישים אולי, יכול להיות טיפה
יותר גבוהה. היא הייתה רזה וחטובה והייתה לה בטן מהממת, שהיא
לא התביישה להראות. היא לבשה מן חתיכת בד כזאת, משהו שישב לה
רק על החזה, מעין רשת כזאת בצבע שחור שראו דרכה את החזייה. אני
אומר לכם, לילדה הזאת יש חזה-חזה, דוגמנית בגדי ים לא הייתה
מתביישת בזה. זאת אומרת, ראיתי כבר יותר גדולים, כן, אבל מידה
B לילדה בכיתה ט' זה מרשים, לא? הוא גם היה מעוצב ועגול כזה,
מרשים בהחלט. היה לה שיער שחור ארוך שהגיע קצת אחרי העורף והוא
היה חלק וגזור בצורה מדורגת. היא לבשה מכנסיים בצבעי הסוואה
כאלו, צמודים יותר ממה שההיגיון שלי איפשר לי לדמיין, מה
שאיפשר לי לדמיין הרבה יותר ממה שיכולתי. בקיצור, יפיפייה
אמיתית.
"מה קרה?" זה היה רן שהחזיר אותי למציאות.
"מה?" שאלתי בהיסוס. לא הבנתי מה הוא רוצה. לא בדיוק הקשבתי
לשיחה שלהם, הייתי קצת עסוק, אם אתם מבינים. זה קורה לפעמים,
פשוט מרחפים במחשבות ולא שמים לב.
"קרה משהו? אתה נראה מוזר, מסתכל כזה למרחק."
"מה זאת אומרת?"
"פעם היית מדבר הרבה, עונה על כל דבר וכאלה. אתה סתם בוהה
למרחק עכשיו."
הסתכלתי עוד פעם על הילדונת היפיפייה שלי. היא הסתובבה בחבורה
די גדולה של ילדים, ממש ילדים, כיתה ט'! כולם לבושים במכנסיים
קצרים מגוכחים כאלו וגופיות כדורסל או חולצות קצרות של איזה
אומן ראפ מטומטם או משהו כזה ומזיעים כולם, כאילו התרוצצו בחוץ
ושיחקו כדורגל או משהו. היו שם גם עוד כמה בנות, אבל לא
מדהימות כמו הנסיכה שלי.
"אני לא בוהה. אני סתם..."
"היה איתי פעם מישהו שבהה למרחקים. היה יושב שעות וסתם בוהה
באיזה נקודה על התקרה או משהו כזה. הוא אמר שזה מרגיע אותו.
היה שוקע בכמו טראנס כזה, לא היה מגיב לשום מילה שאמרנו לו. עד
שלא באת והזזת אותו או עמדת לו מול העיניים, הוא לא היה שם לב
אליך בכלל. אההה, זה מזכיר לי, אתה בא איתנו לאילת?"
"מה?" שאלתי בפליאה. "מה אילת?"
"לא שמעת? אנחנו נוסעים לאילת בעוד שלושה חודשים, דובי יוצא,
אז אנחנו נוסעים."
"אני שונא את אילת, אתה יודע שאני שונא את אילת. לא אוהב את כל
המסיבות האלה והשטויות האלה."
"בואנה, אתה ממש יבש. אי אפשר לעשות איתך כלום." רן שם את
הרגליים שלו על הכיסא שלי.
"רן, זה מפריע לי. אתה יכול להוריד את הרגליים?" זה באמת הפריע
לי. הוא הניח אותם בברוטליות כזאת על המסעדים של הכיסא. כולה
כיסא מצ'וקמק מפלסטיק שבקושי יש בו מקום והוא עוד שם על הכיסא
שלי רגליים ומפריע לי להניח את היד עליו. רן הסתכל עלי בחיוך
מטומטם, חיוך מניאקי כזה שאומר "מפריע לך האא? חבל, אני לא
מוריד! דווקא!"
"רן, זה מפריע, תוריד בבקשה את הרגליים!" אמרתי לו עוד פעם.
הטון שלי כבר היה רציני הרבה יותר. אבל רן כבר היה שקוע בשיחה
מטופשת עם כל האחרים. אני אפילו לא יודע על מה הם דיברו שם.
סיפרו כל מיני סיפורי צבא מטופשים, כל מיני מ"מ, סמ"פ, רס"רים,
מפט"שים, זרנ"זים וכאלו, שיחות משעממות בצורה חסרת רחמים. קמתי
מהכיסא ויצאתי החוצה.
אריק היה שם. אריק הוא מוכר גלידה. יש לו דוכן קטן כזה על
גלגלים והוא בא למרכז כל יום שישי למכור גלידה שמה. הוא בחור
מבוגר כבר, בן שמונים ומשהו. הוא לבש את המדים הלבנים שלו,
שהוא הביא איתו מצרפת. גם שם הוא מכר גלידות. זה תמיד נראה לי
די פתטי למכור גלידות כל החיים שלך, אבל אריק היה טיפוס נחמד
והוא היה בא למרכז לעבוד כל יום שישי. הוא היה נשאר שם עד שלוש
וחצי ארבע בבוקר. הבחור היה רציני.
נכנסתי מתחת לשמשייה הרחבה שלו והסתכלתי עליו. הוא סידר את
הגביעים במגדל כזה על מעמד הפלסטיק שלהם. הוא מכר הרבה גלידות
היום, רואים לפי הכיסים העמוסים שלו והחיוך הרחב על הפנים שלו.

"שלום ילד," אמר לי אריק בחיוך רחב. "נוו, שני כדורי שוקולד
וחצי כדור מנטה, כמו כל יום?"
"לא, לא היום אריק. סתם רציתי ללכת קצת." נרטבתי מהגשם כשיצאתי
מהפיצרייה והלכתי עד לשמשייה של אריק. היה לי ממש קר עכשיו.
שפשפתי את כפות ידי זו בזו כדי לחמם אותן יחד. עוד בחור מיוזע
ומסריח נעמד לידי, לובש ג'ינס קצר ורחב וגופיה אפורה מלאה
בזיעה, ממש כאילו חזר מהמגרש, שיחק כדורגל או משהו כזה.
"אריק גבר, תביא לי אחד וניל." אריק לקח גביע ביסקוויט קטן
והתכופף להביא לו כדור אחד של גלידת וניל. זאת הייתה הגלידה
הכי טעימה שלו. הוא הכין אותה לבד, בעצמו, בבית שלו. כולם
אומרים שהוניל שלו הכי טעים שיש. אני לא יודע, אני ממש שונא
וניל, גם את הגלידה של אריק אני די שונא. יש בה משהו מוזר, מין
טעם לוואי טיפשי שכזה.
התחלתי ללכת סתם, לא היה לי מה לעשות. הלכתי לי בגשם. הוא שטף
את כולי והיה לי ממש קר. ברק הבריק פתאום ולא היה רעם אחריו.
אני לא מבין איך כאלה דברים יכולים לקרות. תמיד חשבתי שברק
ורעם הם שני דברים שחיייבים לבוא ביחד, קודם הברק ואז הרעם
ותמיד הייתי סופר את השניות ומכפיל בכמות הקילומטרים שצריך
(פעם ידעתי את המספר המדויק) כדי לדעת כמה הסערה רחוקה מאיתנו.
ברק בלי רעם נראה לי כל כך חסר משמעות, כל כך ריק.
היה לי ממש קר והתחלתי להתרחק מהחברים שלי ממש הרבה. אני לא
יודע למה הלכתי. היה לי ממש משעמם שם. בדיוק כשהלכתי מהדוכן של
אריק ראיתי את דני נשכב על הרצפה, כל הבגדים שלו התלכלכו בחול
מהמדרכה המלוכלכת והארטיק שנזל על הרצפה לאיזה מישהו. כולם
פיצחו גרעינים וזרקו עליו את הקליפות והוא, הוא מה אכפת לו,
הוא שם אוזניות על האוזניים והפעיל את הדיסקמן. כולו מלא
קליפות של גרעינים, בחולצה, במכנסיים, על הראש שלו, על הבגדים
- הוא נראה כמו ערימת אשפה אחת גדולה. גם הידיים והרגליים שלו
התלכלכו כי הוא לבש בגדים קצרים, מכנסי טרנינג קצרצרים כאלו,
כמו של אימוני כושר, וחולצה קצרה אדומה.
היה גשם ממש חזק וכבר הייתי כולי רטוב. נזכרתי בימים של פעם,
כשהכל היה נורא מעניין וכל הזמן היינו עושים דברים כיפיים וגם
אם לא היינו עושים משהו מיוחד וסתם יושבים הפיצריה של עמוס
היינו תמיד מוצאים על מה לדבר ותמיד היו צחוקים. אבל עכשיו סתם
לא היה כלום, סתם משעמם. כולם היו יבשים כאלה, משעממים, כאילו
לא היה להם באמת דברים חדשים לספר. לא קרה שום דבר חדש ואפשר
להמשיך ולחיות, אבל חייבים לדבר על מה שהיה בחודש האחרון,
למרות שלא קרה שום דבר ששווה לזכור.
הרגשתי ממש בודד, כאילו אני עומד במרכז של אוקיינוס ענקי, במים
חמימים ונעימים. מלא דגים שוחים מסביבי והם כולם יפים
וצבעוניים ושמחים. הם שוחים מסביבי במהירות ועושים צורות. יש
שם דגים בכל הצבעים ובכל הגדלים והצורות. כל האוקיינוס מרוצף
בשוניות אלמוגים מרהיבות ביופיין וצבעוניות. הכל חי, תוסס
ונושם.
עד שמישהו מוציא לי את הפקק. כל המים מתנקזים לחור ענק באמצע
האוקיינוס. כל הדגים נסחפים בזרם; הדגים הקטנים הולכים
ראשונים, אין להם ברירה, הם חלשים ואין להם יכולת להיאבק
באוקיינוס הרע הזה. הדגים הגדולים מנסים להילחם. כל אחד מצליח
לשרוד קצת, אבל הם כולם הולכים באיזשהו שלב, נשברים וקורסים
תחת עומס הזרם הענקי. דג אחד, גדול וחום עם כתמים צהובים, עוד
נשאר לידי, מנסה בכל כוחו להילחם. אני מסתכל עליו בעיניים
עצובות ואוחז לו בסנפירים. הוא מסתכל עלי במבט רטוב, כמעט הולך
לבכות. אני אוחז בו חזק, מנסה להחזיק אותו קרוב יותר עלי, אבל
המים הולכים ומתנקזים. כל האלמוגים מתחילים להיות חשופים
לאוויר שמחוץ למים והם כומשים ומתים. כל השוניות הענקיות
שריצפו את האוקיינוס מתחילות לקרוס תחתן. הכל מרקיב ומאפיר,
מתפורר תחת העומס של האלמוגים שמעליו, והדג הגדול רואה הכל.
אני מחזיק אותו חזק, שלא יעוף כמו כולם, אבל הוא מסתכל עלי
עכשיו, חיוך קטן על פניו והוא משלים עם גורלו.
אני מחזיק אותו ואומר לו "לא, על תעשה את זה, תישאר איתי!" אבל
הוא רואה את כל ההרס הזה והוא מחליט שהוא כנראה לא רוצה להישאר
כאן, במקום המחורבן הזה. אני נשאר לבד באמצע חור שהיה פעם
אוקיינוס יפהפה.
התחלתי לבכות. הגשם כבר הרטיב אותי עד לשד עצמותיי. אני כבר
ספוג כולי מים וקר לי. אני צונח על הברכיים, לא יודע למה אני
כל כך עצוב. זאת אומרת, הסיפור על הדג קצת עצוב, אבל זה הרי לא
קרה באמת, סתם הרגשה כזאת מעיקה. לא יודע, זה מה שקרה וזהו,
אני סתם בכיתי והיה לי ממש עצוב. הרגשתי בודד כל כך. הסתכלתי
אחורה אל החברים שלי. ראיתי אותם יושבים על כיסאות הפלסטיק
שלהם, מחייכים וצוחקים. הם החלו מתרחקים יותר ויותר, נעלמים
מול עיני.
שוב היכה ברק האדמה איפשהו. התחלתי לספור את השניות עד הרעם.
כשהגעתי לעשרים הבנתי ששוב הוא לא יבוא. בזבוז של ברק.
הרגשתי יד טופחת על הכתף שלי. אבל הייתי כל כך עצוב שלא היה
אכפת לי מי זה.
"רוני... רוני!" המישהו הזה קרה בשם שלי. לא עניתי לו, בשביל
מה? זה סתם יהיה חסר משמעות וריק מתוכן. אני כל כך עצוב עכשיו
שזה לא משנה אם אני אענה לו. זה יהיה ממש כמו ברק בלי רעם.
"רוני, קום אנחנו חייבים לחזור עכשיו, כבר מאוחר. הביקור
נגמר." הוא עוד פעם קרא לי. הסתובבתי לראות מי זה.
זה היה רופא. הוא לבש חלוק לבן ארוך והוא החזיק מטרייה שחורה
גדול. היא לא כסתה אותי. הסתכלתי מסביב. ראיתי את כל הקברים
הגדולים והמרובעים, כל האבנים הקרות האלה.
"קדימה, הנהג מחכה לנו. ד"ר שנהב אמרה שאנחנו צריכים לחזור עד
השעה תשע ועכשיו כבר שמונה ורבע. בוא."
לא ידעתי מה הוא רוצה ממני. בכיתי כל כך ולא ראיתי אפילו איפה
אני נמצא, ראיתי רק את המצבות בכל מקום, מצבות אבן מסותתות.
היה לי קר, רטוב ועצוב בפנים. לא ידעתי למה אני עצוב, לא ידעתי
למה קר לי בפנים יותר מאשר בחוץ.
הוא הרים אותי וסחב אותי סחיבת פצוע כל הדרך החוצה מבית
הקברות. כשהגענו למכונית המסחרית הגדולה הוא שם אותי במושב
האחורי בכיסא מיוחד וגדול וחגר אותי בחמש רצועות כדי שאני לא
אעוף בנסיעה. המשכתי לבכות. לא יכולתי להפסיק, היה לי כל כך
עצוב ובודד, כל כך בודד.
"נו, איך הוא היה?" זה היה הקול של הנהג. לא יכולתי שלא לשמוע
מה הם אומרים, הנהג והרופא שסחב אותי. הם דיברו ביניהם אחרי
שהרופא סיים לחגור אותי ונכנס למושב הקדמי, ליד הנהג.
"אני יודע... הוא היה בסדר, אני מניח. קצת שקע בהזיות, הוא
דיבר אל חלק מהחברים שלו וגם אמר משהו על דג שטובע באמבטיה או
משהו כזה."
"הבחור גמור, ההא?"
"שמע, אני מבין למה הוא שוקע בהזיות קשות. הבחור איבד את כל
החברים שלו בפיגוע במועדון באילת. הם נסעו לשם כולם, כל החבר'ה
חוץ ממנו. הוא היה מצונן ולא יכל לנסוע."
"עצוב, מקרה עצוב. יאללה, בוא נחזור לבית חולים, יש לו תור
לפסיכיאטר המחוזי עוד רבע שעה."

הסתכלתי החוצה מהאוטו. עצוב כל כך. דרך הדמעות שלי ראיתי שוב
פעם את הנסיכה שלי. רק ילדה וכל כך יפה. אוף, אם לא הייתי קשור
פה הייתי יוצא ומדבר איתה, הייתי רוצה להכיר אותה יותר. כל כך
בודד לי. אני פשוט רוצה מישהו לדבר איתו, מישהו שישאר עצמו כל
הזמן.
ברק היכה בנסיכה היפה שלי, פיחם אותה והפך אותה לערמה מעשנה של
אפר וחלקי עצמום שחורים. חיכיתי לרעם, אבל שוב פעם לא היה...