כל פעם זה אותו הסיפור... שוב יום שישי בערב, ושוב מתווכחים
לאן ניסע הפעם... צריך לעשות משהו, משהו מרגש, לא רגיל, משהו
שיוציא אותנו קצת מהשגרה הרגילה, ממעגל השעמום הזה שאנו
מסתובבים בו כבר תקופה די ארוכה... אז בסוף מחליטים, כמו תמיד,
ובסוף מישהו מתפשר, כמו תמיד, ונוסעים, כמו תמיד... אותם
האנשים, אותם הפרצופים, אותו דבר אבל יעד שונה.
אז מגיעים ליעד, מועדון קטן ולא מוכר ברחוב זה או אחר בתל אביב
(לילינבלום 25 אם אתם מתעקשים) ונכנסים, כי הרי לא באנו לעמוד
בחוץ... והכל מעניין כזה, וחדש, לא מוכר... אפשר להריח את זה,
את ההתרגשות... אני, אישית, לא מריח את זה, זה אולי חדש לנו
אבל זה הרי אותו מועדון שקיים כאן כבר כמה שנים טובות, והאנשים
שכבר רוקדים להם בפנים כבר מרגישים כלפיו את אותה תחושת
שגרה...
בהתחלה מזייפים, מפגינים הנאה כלפי חוץ, מנסים לשחרר "בכאילו"
את כל המעצורים והמחסומים כדי שאולי, בהמשך, זה יקרה באמת. יש
כאלה שלא יכולים לזייף, אז הם שותים, כי לשתות זה כמו לרמות
בעניין הזה, אתה לא באמת משתחרר, משהו משחרר אותך... כי הרי כל
אחד התפשר, כולנו היינו עושים את זה קצת אחרת וכולנו סובלים
מהאחדות הזאת. אבל זה הטבע שלנו, אם כל השאר התפשרו יחד איתנו
זה פתאום הופך לתרבות, ואז זה כבר לא נקרא להתפשר אלא
להתחבר... אז מתחברים...

אבל אני לא כזה, לי יש בעיה, אני לא מתחבר, אני רוצה שיתחברו
אלי. אני לא מתפשר, אני רוצה שיתפשרו בשבילי. זאת לא סנוביות,
זה רצון עז להיות מי שאני וציפייה שאחרים יבינו את זה, גם אם
הם לא ממש "יתחברו"... אז כך קורה שהמסיבה מתגלגלת, מוזיקה
רועמת בוקעת לה משלוש או ארבע סטים של רמקולי ענק שתלויים
מעלינו, מסביבי עשרות של בחורים ובחורות רוקדים ואני עומד. זה
נראה נורא מוזר מהצד אני מניח, לראות בחור לבוש במעיל גשם שחור
וארוך עומד לו ככה סתם באמצע, מלטף את זקנו בתנועות איטיות
ומשעממות, כאשר כל העולם רוקד וקופץ מסביבו.

אבל אז מצאתי את תקוות השווא שלי, שפרחו ועפו להם ונעדרו
לתקופה ארוכה למדי. בחורה צעירה נכנסה לה לחדר, ירדה לה
במדרגות אל עבר החלל הגדול והרחב, אורות צבעוניים ולא ברורים
מאירים אליה בשלל צבעים עמומים וחסרי כל טעם, מקשים עלי לראות
אותה באמת. אז ניסיתי להסתכל יותר טוב, לנסות לראות אותה
באמת.
בחורה צעירה, נראית לי בגיל 18, לא יותר. רזה, אבל לא יותר
מדי, בדיוק כמו שאני אוהב. שיער כהה, שאת צבעו האמיתי כנראה לא
אדע, גלי ועדין שמעטר את ראשה האליפטי ומגיע כמעט עד אמצע גבה.
אפה חד, אפשר לומר אפילו קצת נשרי, משקפיים עדינות ואליפטיות
יושבות עליו בחן ובסגנון רב. גופה לא היה משופע בקימורים
וקיעורים שמזכירים לי, אישית, זונות זולות של המאה ה14, אלא
ישר ועדין, מותניה דקות רק במעט מהאגן שלה, מה שיוצר קיעור
קטן, עדין ויפה. זה יוצר לי מעיין דימוי ילדותי ועדין בראש...
והילדה ידעה גם להתלבש, יודעת איך לנקר עיניים. נעליים שחורות,
עם סוליה מוגבהת, וצורה של מגפיים שמגיעות כמעט עד הברך,
עוטפות את הרגליים העדינות והדקות שלה בבד שחור מבריק מעט.
חצאית משובצת בצבע כחלחל-ירקרק-אפרפר (אני חושב... קשה לקבוע
לפי האורות), קצרה בדיוק בנקודת האיזון הקריטית שבין ארוך
וחנוני לבין קצר וזנותי מדי. גופיית רשת שחורה דרכה אפשר לראות
את הבטן השטוחה והמדהימה שלה ואת חזיית המשולשים השחורה שלבשה.
תגידו לי אתם שזה לא מנקר את העיניים... החזה העדין והעגול שלה
מרקד ומתגרה, משאיר הרבה מקום לדמיון אבל מזכיר כל הזמן שהוא
שם...
ושפת הגוף שלה, אומנות ממש... מעין חוסר טקט חינני שכזה. ידעה
לצחוק בצחוק חמוד ועדין, ידעה לחייך חיוך חמים, ידעה להישאב אל
המוזיקה. ידעה להזיז את הגוף קדימה ואחורה בתנועות קצרות
וחסרות כל רגש בשירים משעממים, ידעה להתפרע ולזרוק את ידיה
למעלה, משחקת עם שערה, בשירים שכנראה הכירה ואהבה, יודעת לרקוד
כמו כולם בשירים שכולם רוקדים...
נכון, היא באה היא עוד שלוש חברות, אבל להגיד שאני זוכר אותן,
אני לא יכול... אני זוכר שאחת מהן הייתה בלונדינית ולבשה חצאית
אדומה, זה נחשב? זה בכלל לא משנה, כי נוכחותה של אותה בחורה
עמעמה את כל השאר, הפכה את הכל ממקום התרחשות לתפאורה דהויה
וחסרת חשיבות. לפעמים היא הייתה עם שלוש החברות שלה, עומדות
במעגל וקטן ורוקדות או מדברות על משהו ומצחקקות, לפעמים היא
הייתה שם לבד, רוקדת לעצמה, כמו מבלה עם עצמה זמן איכות. מידי
פעם היא נעלמה, כנראה לשירותים או לרחבת ריקודים אחרת, אבל היא
תמיד חזרה, ואני תמיד הייתי שם, מנסה להבין את העניין...

למה היא? מדוע היא מסמלת בעיניי את הדבר היחידי שהיה חסר לי
באותו ערב? אולי בגלל חוסר הזיוף שלה? מצד אחד, לפי צורת הלבוש
שלה אפשר להבין שהיא מנסה להשתלב לתוך החברה הזאת, באי
המועדון, פריקים או רוקרים אם תרצו לקרוא להם כך... אבל מצד
שני, היא הייתה עצמה, שפת הגוף שלה אמרה את זה במקומה, היא
רקדה בסגנון שלה, עשתה מה שהיא רצתה, בילתה שעות על הרחבה בלי
לחפש את האישור של שלושת חברותיה, או את קרבתן ואת הביטחון הזה
שנותנים חברים.
אולי זה היופי והתמימות? במקום ובמציאות שנראית לי כל כך
מכוערת מצאתי דבר כל כך יפה ותמים, עוד לא נגוע ומטונף באותה
צחנה שהיא הטבע האנושי, אותה פריצות והרגשה זולה שמלווה אותי
לכל מקומות הבילוי העכשוויים. כל כך תמימה וילדותית בעיני, כל
כך צחה ונקיה, וכל כך יפה! והמשקפיים עוזרות לזה, נותנות לה
מין מראה אלגנטי שכזה, מראה משכיל. הניגוד הזה, אולי הוא יצר
את העניין...

בכל מקרה, הסתובבתי לי סביבה, כמו עוף טורף שמתבונן בחיה כלשהי
וחושב כמה היה נפלא לסעוד את ליבו, בוחן אותה מכל הכיוונים,
מנסה להכיר אותה לפי מראה חיצוני, שפת גוף, צורת דיבור...
ממציא לעצמי בראש אפשרויות, משלים את הפרטים החסרים לעצמי,
מסיים את התמונה הלא גמורה של אותו מודל מושלם שרקד מולי. עיני
בוחנות כל כך חזק שהן דוקרות אותה, חודרות פנימה לתוכה. היא
כמובן, שמה לב, אז ניסיתי לעשות את זה בעדינות... זה לא תמיד
עובד...
העזתי אפילו פעם אחת להסתכל עמוק לתוך עיניה. הסתכלתי עליה
רוקדת עד שמבטה תפס את שלי ואז הסתכלתי לה בעיניים, מנסה
להסתכל הכי עמוק שרק אפשר. היא הסתכלה לי בחזרה בעיניים, לא
הייתה לה ממש ברירה, אני הסתכלתי לתוך שלה. מהר מאוד היא הסיטה
מבט ואני, מאוכזב מהעובדה שאפילו את צבע עיניה לא קלטתי,
המשכתי להסתובב ולהתבונן.
וכך, בריקוד סוער שלא נגמר, היא הייתה עצמה ואני הסתכלתי... כל
השאר נהיה לא רלוונטי, הכל רקע, פרטים היסטוריים בסיפור מרתק
שהיא בו הדמות הראשית. אתם וודאי שואלים את עצמכם, אז למה לא
ניגשתי אליה? למה לא ניסיתי לקטוף את הפרח היפיפה הזה שמצאתי?
כי אני שונה, אני לא רוצה להתחבר, אני רוצה שיתחברו אלי... אני
מסתכל, מסתכל ומסתכל, נותן לה להבין שהיא נפלאה בעיני, שאני
רעב להכיר אותה, לדעת אם הניחושים הפרועים שהעלתי בראשי
נכונים, האם היא אכן אותו אדם שאני חושב שהיא.
ועכשיו לה יש את הבחירה, כי היא הרי רוצה להיות עצמה, ומי אני
שאבחר בשבילה? היא יכולה לבחור להתעלם, היא יכולה לבחור לגשת,
היא יכולה לבחור לדחות אותי... יש לה את כל אפשרות הבחירה. אבל
ככה היא מוכיחה לי את הדבר החשוב מכולם, היא מוכיחה לי שהיא
יודעת לבחור, שיש לה את האומץ להגיד, אני אעשה משהו! לא משנה
מה... ואם היא לא אמיצה מספיק כדי לבחור לגשת, אז היא כנראה לא
בשבילי... אבל ככה היא בוחרת, היא יכולה גם לבחור לא לבחור, גם
זה משהו...
ומה אם משהו קליל, אתם שואלים? מעיין סטוץ של לילה אחד, חוויה
סוערת שתסתיים עוד לפני שהתחילה... הדברים האלה לא בשבילי...
אני מחפש לכבוש מוח, נשמה ולב, ולא איברי רבייה ואזורים
אינטימיים... ככה שכל הקטע הזה של סטוצים לא ממש בשבילי, ואני
מקווה שגם לא בשבילה...

אז היא אכן בחרה, היא בחרה שלא לבחור, בחרה להתעלם. ואני בשלי
המשכתי לבחון, המשכתי לנחש ולהעלות השערות. אתם אומרים שחבל?
יכול להיות, יכול להיות שפיספסנו, אבל היא הייתה עצמה, היא
בחרה בשביל עצמה, אם היא לא הייתה עושה את זה, לא הייתי
מעוניין בה מלכתחילה... וכך כל תקוותי ממשיכות בוודאי עוד
לרקוד להן, מקפצות בחן כל כך גולמי, ביופי מלאכי טהור,
בנערתיות שובבית, אי שם בין רחבות הריקודים, במועדון ברח'
לילינבלום 25...