היא מעולם לא ידעה מה להגיד להם כשהם שאלו מה שלומה והאם היא
מרגישה יותר טוב היום. היא מעולם לא ידעה איך להסביר את מה
שהתחולל בפנים... אז היא שתקה. הם התבוננו בה, עיניהם הנוקבות
פוערות חורים בנשמתה, ראשיהם מוטים קלות בזווית של תמיהה. למה
היא שותקת? ושוב, המילים ברחו לה ומוחה התרוקן מכל מחשבה
הגיונית. אז היא המשיכה לשתוק. קולותיהם המהוסים עולים ויורדים
מסביבה כגלי הים, נשטפים אל חופיה ונסוגים, משאירים את חותמם
על עורה. דיבורם הרך היה ניגוד כה חד ורועם לשתיקתה המבולבלת,
ואפילו לחישותיהם הדהדו כצעקה בתוך ראשה. לאט לאט עלו להן
הידיים לגונן על אוזניה, עפעפיה רפרפו ונסגרו, מסתירים את מבטה
הנוצץ מדמעות. הרצון לצעוק, הרצון להטיח בהם את כעסה ואת
בלבולה, היה כמעט חזק ממנה. רק כמעט. פיה נפתח ואז שוב נסגר,
כמעט מיד.

היא עמדה שם ביניהם, מתכרבלת בתוך עצמה, מרימה את חומותיה בעוד
הם חוקרים, נוגעים, בודקים, מכאיבים. ילדה קטנה בכותונת בית
חולים צחה, עורה בהיר כמעט כמו הבגד שלגופה, ולחייה זרועות
סימנים שהשאירו דמעות אין ספור. היא עמדה שם מולם, מתחננת
שישמעו ויבינו את צעקתה השקטה אך לא מעיזה לקוות.

אחד מהם התנתק מהלהקה, צועד בביטחון לכיוונה, חלוקו הלבן מרשרש
עם כל צעד. היא הרימה עיניים, מעיזה לפקוח אותן ולשלוח לו מבט
שהיה חצי תמוה, חצי מפוחד. עם כל צעד שלו, נדמה היה כאילו היא
מתכווצת, מתכנסת בתוך גופה יותר ויותר. לבסוף הוא נעמד מולה,
דוחף את משקפיו במעלה אפו. הוא רכן אליה, מקרב את פניו לשלה,
עיניו הכחולות קודחות בה. עיניה שלה נעצמו בחוזקה.

מתי אבד לה קולה?