שלוש, ארבע ו...
מה זה החרא הזה?
למה לבזבז את הנייר הוירטואלי והזמן האקטואלי שלכם? לא יודע.
זה לא סיפור, גם לא באמת מונולג. סתם מלל חסר פשר. אבל אתם
יודעים מה? זה שלי, זה אני, וזה טקסט, וזה מה שבזין שלי לומר.
עדיין מעוניינים? דיווח על ראשונה על הפאזה החדשה בחייו של ד.
דוג,  פשלונר בעבר, טראנספורמר הווה, פרפורמר לעתיד, בסוף
2003-תחילת 2004. להלן תקציר:
בסופו של דבר, זה קרה. נהייתי ג'ובניק. לא סתם ג'ובניק שלוך
מעפן שכזה היוצא לו כל יום, אלא פרסונה חדישה ורהוטה שהמצאתי
לעצמי-ג'ון בון ג'ובניק.
מה זה? אותו דבר בעיקרון, משורדג. נשארתי אותה יישות בטלנית
וסטלנית ועצלנית וחפש"נית עם שיפורים ניכרים. כמו שבר ענן שטפו
אותי יציאות הבייתה לרוב, דבר שלא היכרתי מכמעט שנתיים של
שבת-כן-שבת-לא-שבת-למה-לא? ופתאום... נפתחתי כמו איזה פרח עלום
ששהה שנים בצל ופתאום חטף איזו זפטת שמש במינון רצחני, תאיו
קורסים מעודף פוטוסינטזה. טראנספורמציות שונות התחוללו מסביב.
ראשית, אחרי שנים של שעבוד ארור ל"תחתיות של בקבוקי עראק
שבורים", עברתי באיחור אופנתי של עשור לעדשות מגע. פתאום
השכלתי להבין שכל מלבושיי בתקופת שנות העשרה עד עתה היו לא
יותר מסמרטוטים דלוחים שבהם נראיתי כמו פין אחרי השפרצה.
לראשונה מזה חמש שנים, קניתי ג'ינס(!), ועוד כל מיני בגדים
שנראים טוב מחנויות כמו פוקס, קסטרו, מקומות שבהם רגלי לא דרכה
מעולם (מה לעשות, אני סובל בין השאר מפאשן-פוביה ולא מסוגל
לשהות בחנות בגדים יותר מעשר דקות). לסיכום, הגדרתי את החלל
מסביב מחדש בשדרוג ושיפצור החדר האינטימי שלי בקניית שטיח ענק
ומפנק, פופים, שרפרפים וכיוצא באלה, מסגרתי תמונות של אליליי,
כמו אריק ושלום בפוזה אבהית מעטיפת "שבלול", או מאיר ז"ל בחיוך
בהיר מאלפי שמשות. כאמור, הצלחתי ללבלב. הצבא עצר את ההתפחתות
שלי, האיטית גם כך, ועיכב אותי כמעט שנתיים. אני בן עשרים
וחצי, ומרגיש עכשיו כמעט בן שמונה עשרה. ואני מרגיש טוב, טוב
מאוד, סופסוף.
אני עדיין שונא את הצבא. מסיבה אחת: זו מסגרת אנטי-מחשבתית.
במקום בו מפתחים תודעה של חוסר מחשבה, זה הופך לחוסר-רגש.
לעולם לא אקבל את המציאות הפרדוקסלית הזו. אני מעדיף שיתלשו לי
את כל השיערות מהביצים אחת-אחת מלבלות יום אחד יותר מהנדרש
מהרפש הזה. הצבא דפוק כי הוא עסוק כל הזמן בפעילות לא מועילה
של דוחות, ביקורות, הדרכות, מסדרים, תחקירים, משפטים, כומתות,
מדי א', החתמות, טפסים, זיכויים, תלונות, חיובים, תקנים,
הצדעות, גימלים, עריקויות ונפקדויות ומסיבות גיוס ופריסות
שחרור... אין לזה סוף.
הצבא גזל ממני את שנותיי הטובות ביותר, כמו כל המתגייסים,
ולעולם אשנא אותו על זה. אבל למה להיות פסימיים? כמו שאומרים
ב"אץ נהדרת": "דונט וורי-סמי הורי!".
שביזות יום א' כבר אין לי. רק עייפות רבה, עייפות החומר של
שנתיים פלוס. הזמן למנייאק מתקצר כל הזמן- 11 חודש, 10 חודש, 9
חודש... יצאתי עם מישהי איזה תקופה, בסוף לא הלך. גם זה יבוא.
זו תקופה טובה של אופטימיות ושביעות רצון. וכשתבוא הנערה זה
יהיה שלם.
בכלל, אני חושב שכל האפיזודה הלוחמנית שלי כקרבי הייתה למעשה
טעות, משגה שלא היה טבעי ועל כן תוקן. רק גורל עיוור אחראי
לדרך נפתלת זו, אחרת איך פאקינג קרה שהייתי היחיד מתוך כ-500
חייל וחיילת שהגיע ליחידה הסודית והמדוגמת שאליה הגעתי? עכשיו,
כששואלים אותי "איך הולך?" אני עונה "מעולה". כל דבר בזמנו,
הכל בידי הגורל העיוור שמחק לי ולכולכם בחיים. סופסוף הצלחתי
לצאת מהבועה. ה"שבלול" שבי יצא החוצה.כאן דיאמונד דוג, ג'ון
בון ג'ובניק, וולפגאנג ס. ג'פרסון, מהשטח.
שיהיה לכם רק טוב.