[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליבי בונד
/
התאהבתי בה

זה היה יום די חורפי, כל הארץ התמלאה בשלג, ואני טיילתי לי
ב"עזריאלי". סתם עוד דרך להעביר את היום. סתם הסתובבתי בחוסר
מעש שכזה. לא היה שומדבר לעשות. התעטפתי בבוקר בגופיה, חולצה,
מעיל וגם צעיף, ועדיין היה קר.
עשיתי קצת WINDOW SHOPPING, מה רע? המשכורת החדשית שלי (נו,
חיילת, אלא מה) בין כה וכה מספיקה רק לפעילות מהסוג הזה.
תכל'ס, יום סתמי, אבל בסבבה.

אני תמיד אוהבת להסתכל על אנשים בקניון, זה נורא מעניין. כל
הצפוניות האלה עם האנפופים וההליכה המענטזת, והבגדי-מעצבים.
המוטו שלהן זה אשכרה "הראה לי מה אתה לובש-ואומר לך מי אתה".

בין הערה עוקצנית כזו או אחרת בראשי, בלי אבחנה, פתאום זה
קרה.
בהתחלה סתם העפתי מבט לכיוון שלה. אפילו עוד לא ממש ראיתי
אותה. היא הייתה בין המון אנשים, וכשהם התפוגגו לאט לאט, ממש
כמו בסרט (או אולי בחלום) היא ניצבה שם במלוא תפארתה. מרעננת
כמו ארטיק ביום קייצי (או לחילופין, מחממת את הלב כמו פוך
ושוקו בחורף).
עמדתי שם, בוהה בה. נסיכה אצילית בים של צביעות וזעקנות.
אחרי כמה שניות (אני לא ממש זוכרת כמה, אולי אפילו כמה דקות)
קלטתי מה אני עושה, והעליתי סומק בפנים. פתאום הצטערתי על כל
השכבות שלבשתי. הן נראו כל-כך מיותרות עכשיו.

וואו! אף פעם לא הרגשתי ככה לפני-כן. הלב שלי פעם בחוזקה
ובמהירות מטורפת, כמו אז כשאהבתי את גיא. פתאום התחושה הזאת
חזרה אליי, כל-כך מפתיעה ופתאומית.
באמת אחרי שחשבתי שלעולם לא אחזור להרגיש ככה,שכבר אבדתי
תקווה, והנה- דווקא כשלא מצפים, זה קורה. החלטתי, בניגוד
למנהגי, לאזור אומץ ולגשת אליה.
בטבעיות גמורה, כאילו זה הדבר הנכון ביותר שיכול לקרות,
התקדמתי לעברה. כשעמדתי בצמוד אליה יכולתי להרגיש אותה, להריח
אותה.

במבט ראשון היא נראתה פשוטה, קצת ביישנית. לא מתבלטת או זועקת
מדי, אבל היה בה את אותו משהו ממזרי, מעין משהו כזה שתופס
אותך. פשוט מקסימה. החלטתי ליצור קשר ראשוני: "סליחה", חייכתי,
"כמה זה עולה?" שורה של שיניים צחורות ענתה לי "מאה חמישים
ותשע תשעים". שיט. יקר מדי, ואני גם ככה כבר באוברדראפט.

כל-כך רציתי שהיא תהיה שלי- שמלה ורודה, עם נקודות לבנות. גזרה
מדהימה ומחשוף די עמוק. פשוט מושלמת.
מיששתי אותה בעדינות, כל-כך רכה ונעימה. אני לא יודעת כמה זמן
עמדנו שם, חבוקות זו בזרועות זו.
האופוריה שלי נגדעה באיבה כאשר המוכרת בחנות ביקשה שאצא כי
"מאוחר ואנחנו סוגרים. תבואי מחר, אנחנו פותחים בתשע וחצי
בבוקר. אל תדאגי, היא לא תברח... ראיתי שאהבת אותה, היא
מהקולקציה החדשה. מהממת, נכון? אני גם רוצה לקנות כזאת בדיוק.
יש לה גזרה מאממת! יש לי כזאת גם בשחור, אבל הורודה- אין עליה!
סוף!" הסוף שלך אולי, סיננתי. בחיים, אבל בחיים את לא תקחי
אותה ממני! הסתכלתי על השמלה ולחשתי לה "לילה טוב, אהובה. אל
תדאגי, בקרוב תהיי שלי, ורק שלי" ואיך שסיימתי ללחוש, ידעתי
בדיוק כי נגמלה בליבי החלטה.

כשיצאתי מהחנות נופפתי לה לשלום והבטחתי לה שאחזור. מסכנה
שכזו, איך היא תשרוד בלילה, לבד? כזו עדינה ופגיעה, אני חייבת
לעשות משהו. עד שסופסוף התאהבתי אני לא יכולה לוותר בכזאת
קלות, לא בלי מאבק, לכל הפחות.

התחבאתי זמן מה בשירותים, ואחרי שהקניון התרוקן לחלוטין, חזרתי
לחנות. וידאתי שאף אחד לא נמצא. זרקתי עציץ שמצאתי ליד איזה
ספסל בחוזקה על השמשה, וניפצתי אותה בעוצמה. האזעקה הדהדה בכל
רחבי הקניון.

תפסתי את השמלה ונשאתי אותה בשתי ידיי אל מחוץ לקניון. רצתי
בכל הכח, ממצה את ריאותיי עד תום. "אל תדאגי", נשפתי, "עוד
מעט, רק עוד קצת, ואנחנו בטוחות". השמלה נצמדה אליי, כמנסה
להתגונן, לתפוס מחסה. "אל תדאגי, רק עוד מעט...".

כשהגעתי אליי הביתה פרצתי את הדלת בבעיטה, כולי מתנשפת וחסרת
אוויר מהריצה. טרקתי את הדלת בתחושת הקלה. עכשיו אנחנו יחד.
הבטנו זו בזו וידעתי שלשתינו אותו רצון- לחוש מגעה זו של זו.
להתמזג, להפוך לגוף אחד.
בתאוות בשרים הדפתי אותה אל המיטה, מפשיטה מעצמי את בגדיי,
קורעת את חולצתי, חזייתי, תחתוניי, וכל דבר שעלול להפריע למגע
בינינו. אחזתי אותה בשתי ידיי והחדרתי אט אט את גופי לתוכה,
מתענגת על כל רגע- ידיים, צוואר.
משתדלת שלא להכאיב, לא לפצוע את הבד הרך.
חשתי איך היא נצמדת אליי- אל שדיי, ישבני, רגליי.
פולשת אל האיברים הכי אינטימיים שלי, משתלבת עם תנועותיי.
נצמדת ומסרבת להרפות. סופגת את זיעתי, את ריח גופי.
אחרי שגמרנו מיששתי אותה בעונג והובלתי אותה אל חדר השינה.
נשכבתי במיטה וכיסיתי את שתינו.
"לילה טוב אהובה" לחשתי, ונרדמנו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כרובית מטוגנת
אינה הולכת ביחד
עם חמוצים (אלא
אם כן אתה קורא
תוך כדי ספר של
דאגלס אדמס).





גולדה לומדת
לפסיכומטרי
ומיישמת כמה
מהחוקים בחייה
הפרטיים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/3/04 12:55
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליבי בונד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה