"חברות טובות" - ככה הוא רצה שנקרא לזה.
"אם ישאלו... אז זה מה שתגידי".
כלפי חוץ - הסכמתי. אבל מבפנים - התפתח דיאלוג:
"למה שישאלו? כי זה לא נראה ככה. זה לא נראה שאנחנו סתם "חברות
טובות".
אנשים אוהבים להכניס אנשים אחרים למסגרות מוכרות.
אנשים צריכים הגדרות ברורות כדי שיוכלו לדבר על מישהו אחר.
אנשים אוהבים לרכל.
אז כינסנו ישיבת חירום - אני והוא. הוא ואני. כדי להגדיר את
עצמינו בשביל האחרים.
עד עכשיו , לא היה צורך בהגדרות, כי היינו רק שנינו בשביל
עצמינו.
אבל פתאום זה נהיה עניין - אנחנו חושבים על מה שהם יגידו
עלינו.
ישיבת חירום שלי ושלו - בעמידה, רגע לפני שיוצאים לחופשה...
"תשמעי"... הוא אומר לי. "צריך להחליט איך קוראים לזה".
"קוראים למה?"
"לדבר הזה שאנחנו."
"מה זאת אומרת? אני - זו אני. ואתה- זה אתה."
הוא מכיר אותי טוב - "החברה הטובה שלי", הציניות שלי לא עושה
עליו רושם.
הוא ממשיך להסביר , הוא יודע שאני צריכה לשמוע את זה ברור וחזק
ולראות את זה בקווים ישרים מול הפרצוף, כדי להודות במצב החדש
שנולד ולהתחיל להתמודד איתו.
"אנחנו נוסעים למקום הזה שהפגיש בינינו... האנשים שגרים שם
מכירים אותנו מגיעים בנפרד, ופתאום אנחנו מגיעים ביחד... מה את
חושבת, שלא ישאלו?"
"שישאלו... בעיה שלהם."
"אנחנו - הבעיה שלהם."
"אתה-לא בעיה בשבילי."
"גם לי אין בעיה להיות איתך כמו שאנחנו כאן - בלי הגדרות. אבל
כאן - אנחנו לעצמינו, ושם- אנשים יראו אותנו ויחפשו לזה שם."
"אם אנשים צריכים שמות, אז שיסתכלו ויבחרו את השם בעצמם. זה
עניין שלהם, לא שלי.
אני לא צריכה שמות. אני יודעת איך קוראים לזה בשפה שבינינו
ובשבילי זה מספיק."
"זה שאנחנו יודעים - זה לא מספיק. את מכירה אותם, הם לא יהססו
לשאול."
"שישאלו... אז נגיד שקוראים לז כמו שזה נראה. ושכל אחד יקרא
לזה כמו שזה נראה לו."
מישהו אחר, כבר מזמן היה מרים ידיים ומוותר על ההגדרות ונועל
את הישיבה הזאת עם דף פרוטוקול ריק. אבל הוא - "החברה שלי"
מכיר אותי טוב. הוא מכיר את כל המניפולציות שלי לברוח.
הוא לא מתרגש מהנסיונות שלי לעייף אותו בשיחה שמתנהלת בסיבובי
מילים מסחררות סביב עצמינו.
הוא יודע שאיתי -  צריך להתעקש אבל בסבלנות. לתת לי להרגיש
שאני מנצחת, ואז לנצל את הרכות שנשפכת ממני ולפסל אותי מחדש
לפי הקו שלו.
הוא נותן לי להסתובב סביב המילים של עצמי ומאפשר לי לעצום את
העיניים, לכסות את האזניים ולנסות לסתום את הפה.
אבל הוא יודע שבעצם, אני לא יכולה לשתוק ושאני לא אפסיק לדקלם
את המנטרה שלי - שאין לי שום בעיה עם המצב ושאני לא צריכה
הגדרות.
הוא יתן לי להגיד את זה עד שאתעייף מעצמי ואבין שאולי הוא
צודק.
אבל בינתיים... אני - בשלי. והוא - בשלו.
"בואי נסכם... שאם ישאלו אותך - מה אני בשבילך? אז תגידי שאני
"חברה שלך".
ואם ישאלו אותי לגבייך -אני אגיד שאת "חבר שלי".
וככה יצא שאנחנו לא "חברים". אלא - "חברות טובות"."
ההגדרה הזאת - "חברות טובות", באה להציל אותנו מהגדרות מפחידות
כמו "חברים".
ומהגדרות ילדותיות כמו "ידידים". אבל האמת היא, שהיא באה להציל
אותנו מעצמינו.
אנחנו שמכחישים את מה שקורה בינינו. שלא רוצים להגיד את זה
בקול רם. שפוחדים לתת לזה תוקף שיהפוך את זה למשהו כאילו
מחייב.
אז אנחנו בוחרים לעצמינו הגדרות שישמרו את האדמה יציבה מתחת
לרגלינו. שנוכל לצעוד עליה בביטחה גם בעיניים עצומות. כדי שגם
אם נחליט יום אחד לצעוד לאחור - נדע שהיא שם ושיש דרך חזרה .
אם נרצה להיות לרגע רק עם עצמינו, ובלי החצי השני של ההגדרה
שלנו.
"טוב". בסוף אני כאילו מיתרצה.
"אם ישאלו... אני אגיד שאתה - "חברה שלי". ואתה תגיד שאני -
"חבר שלך"."
אבל בלב - אני אומרת לעצמי שאלה רק משחקי מילים. ואין כאן מנצח
ומפסיד.
שהמילים הן רק תחפושת שאנחנו בוחרים להראות בה את עצמינו.
ואפשר להחליף תחפושות בלי סוף, ולהתחרט ולהתלבש ולהתפשט...
ותמיד יש דרך חזרה הביתה, אל מה שנמצא מתחת לתחפושת.
אל האני האמיתי שלנו, שתמיד נמצא שם מתחת למסכות ולתלבושות
שאיתם אנחנו מופיעים בחוץ.
ולא חשוב כמה נכסה ונקלף, ההתעסקות הזאת מעייפת.
ובסוף היום, אחרי שהתפשטנו בפעם האחרונה ואחרי המקלחת ששטפה
מאיתנו את צבעי המסכה -
אנחנו עומדים מול המראה הפנימית ופוגשים שם את עצמינו בדיוק
בנקודת ההתחלה, עם אותה הגדרה שכל היום ברחנו מימנה.
כי "חברות טובות" זה בעצם נישואים פיקטיביים. זה כל החבילה בלי
ההתחייבות.
ואין ספק שזה עדיף, כי חברות לא יכולה להיות מזוייפת. כשהיא לא
אמיתית - היא לא קיימת.
עדיף להימנע מלקשור את עצמינו למילים.
למילים יש כח. הן יכולות לקבע אותנו ולגרום לנו לחשוב שאנחנו
לא יכולים לזוז מהמקום, רק בגלל המילה שמחוברת לחבל שקשרנו
לעצמינו לרגל.
ומרוב רצינות, אנחנו עלולים לשכוח שיש לנו את הכח לשחרר את
המילים.
ויש לנו את החופש להזיז את עצמינו בכל עת מכל מקום שלא נרצה
להיות בו יותר.
צריך לזכור שלפעמים המילים הן רק אשליה.