[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אביב בן זקרי
/
הרגע שלפני

16.2.04

מוקדש לזכרם של כל הרוגי הטרור, יהי זכרם ברוך וה' יקום
דמם




רגע לפני שהכל קרה, רגע קצרצר, ממש אלפית השניה, הסתכלתי לתוך
עיניו, עמוק לתוך העיניים שלו, והוא לשלי, וברגע הזה הספקתי
לראות את כל השנאה והאיבה, את כל המלחמה והרוע.
הספקתי לראות עצב, וגם שמחה.
הספקתי לראות כעס, וגם סליחה.
הספקתי לראות צער ואהבה.
הספקתי לראות את חברי, שישב לידי, ואת החברה שלו, שישבה מולו,
ואת החברה שלה, שישבה מולי. הספקתי לראות את המבוגר שישב
מאחרינו, ואת האישה עם התינוקת שישבה מהצד השני. הספקתי לראות
את הזקן והזקנה שישבו עם הסלים של השוק, ואת שלושת הצעירים
שעמדו באמצע. הספקתי לראות את הנהג, שהתווכח עם אחד הנוסעים על
גילו, ועל המחיר שהוא צריך לשלם. הספקתי לראות את האנשים שישבו
ליד הנהג, את ההלם והזוועה שתעבור עליהם בעוד רגע..
הספקתי לראות את האנשים ברחוב, את הדממה ואת הסערה שלאחריה. את
הזעקות והצעקות. הספקתי לראות איך הם קוראים לעזרה, ואיך כוחות
ההצלה מחפשים ניצולים, מנסים להציל את מי שנשאר שלם...הספקתי
לראות את אלו שישבו מאחורה, משתטחים על רצפת האוטובוס, מכוסים
בדם. חלק בדם של עצמם, וחלק בדם של אחרים, וחלק בדם מעורב,
וחלק, בדם של המנוול....
הספקתי לראות את אבי, כאשר הוא יקבל את ההודעה המצמררת, איך
ההלם אוחז אותו, בעוד דמו עומד במקומו, לא נע ולא נד. הוא הופך
לבן כסיד, והבכי פורץ ללא גבולות רגע לאחר מכן. הספקתי לראות
את אימי, בוכה, צועקת ומקללת, וכמו תקליט שבור, שואלת וחוזרת-
למה?! למה? למה? למה דווקא הוא?!! למה אלוקים למה?! למה הוא
עלה על האוטובוס הארור, למה?!?! איך הבכי מפורר את ליבה, מתיש
אותה בעייפות, אבל היא לא נרגעת, היא בוכה ובוכה ובוכה, כאילו
אין סוף לדמעותיה..
הספקתי לראות את אחי, נעמד דום, המום ומבולבל, כשאינסוף רגשות
ומחשבות משתוללות בתוכו, והדמעות ממהרות לצאת, פורצות להן ללא
רשות, ובהתחלה הוא שקט, ורגע לאחר מכן הוא לא יכול להחזיק
מעמד, ופורץ בבכי תמרורים, בכי מר ממרור. הספקתי לראות את
אחותי הקטנה, את עיניה היפות, עיני המלאך שלה, ובתוכן ראיתי את
הבלבול בראשה- למה אמא ואבא בוכים? מה קרה? למה כולם עצובים כל
כך פתאם?
הספקתי לראות את סבי, בוהה בחלל החדר, תוהה בקירבו, למה דווקא
הנכד היקר שלי? למה הוא? למה לא אני? הדמעות זולגות מעיניו,
והבכי חונק את גרונו, יושב לו שם בחדר, בוהה ובוכה..
הספקתי לראות את סבתי, צונחת לרצפה, מיד לאחר שקיבלה את
ההודעה. הספקתי לראות את דודי ממהר לעברה, להחזיק אותה לפני
שתיפול על הרצפה ותקבל מכה איומה.
הספקתי לראות איך בהלוויה הם מספידים אותי, קוברים את שאריות
גופתי החרוכה, בוכים, כולם כאחד: הדודים והדודות, האחים
והאחיות, הסבים והסבתות.
הספקתי לראות את אמו של חברי, מתייפחת מבכי וייסורים, שופכת
נפשה על הארץ, מכה באדמה, אפילו שהיא נשרטת ונפצעת, זה כבר לא
משנה לה. אף אחד לא יוכל להשיב לה את אוצרה היקר לה מכל...
הספקתי להיזכר בכל אותן פעמים שבהן עשו לי יום הולדת, איך
חגגנו ביחד, וכולם היו שמחים, ואיחלו לי- עד מאה ועשרים...
הספקתי להיזכר בכל אותם רגעים שבהם ההורים כעסו עליי, כל אותן
פעמים שבהן הייתי חוזר מאוחר, בשעות הלילה הקטנות, כשאבי או
אימי היו שוכבים על הספה, מחכים לשובי, וברגע שאני נכנס הם
כועסים אך בלחש הם אומרים לי- איפה היית? מה יש לך לעשות עד
שעות כאלו?
ואני במן מבוכה והתגוננות מסויימת אומר- זה לא עניינכם.
ואז, באותם זכרונות, אני מרגיש שכל כך בא לי לרצות לחזור לרגע
ההוא, לרגע של המבוכה וההתגוננות. כל כך רציתי לחזור לאותם
הרגעים שבהם אבי או אימי היו נוזפים בי על שלא הצלחתי במבחן,
ועל זה שאני לא משקיע בלימודים, ועל כמה הם משקיעים בי, וכמה
הם השקיעו בלימודים שלהם..כל כך רציתי וכל כך אהבתי את אותם
רגעים, פתאם הרגשתי את כל הטוב שבעולם, הרגשתי שאני אוהב את
כולם- את ההורים ואת המשפחה, את החברים והקרובים, וגם מי שעשה
לי רע, את כולם, וכל כך רציתי לתקן את הטעויות, ולסלוח לכל אלו
שפגעו בי, ולאהוב את הרגעים הקשים בחיים.
הספקתי לראות את חבריי הרבים, כאשר ארשת פניהם משתנה במהירות,
לארשת עצובה, מדוכאת, ארשת אבלה, כאשר הם שומעים את הבשורה
המרה..
הספקתי לחשוב על כל חלומותיי ושאיפותיי, שרציתי להגשים ביום מן
הימים..
הספקתי להיזכר בכל האהבות ובכל האכזבות, שמילאו את חיי במשך
התקופות.
הספקתי לחשוב, איך יהיה בלעדיי, איך יראה הבית, כאשר כל המשפחה
יושבת לאכול, וכסא אחד ריק, שמור שם בשבילי, בתקווה שאחזור...
הספקתי להרגיש ייסורים, והספקתי לשמוח.
הספקתי להעלות הרבה הרהורים, עוברים ושבים, וביחד איתם, עוד
לפני שנגמרה אותה שניה, הספקתי לעצום את עיניי, ולחכות, ולקוות
שהרגע הבא, יעבור כמה שיותר מהר...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
2 כדורי קלגרון
3 פעמים ביום.
תחזור אלי שבוע
הבא ונראה מה
קורה.


רופא
אף-אוזן-גרון
לאיש בלוגו של
הבמה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/3/04 12:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביב בן זקרי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה