את היית הילדה ההיא שלא רצתה ללכת בתלם
את היית הילדה ההיא שפחדה רק בסתר
את היית הילדה ההיא שהאמינה שהגבול הוא השמיים
שאם רוצים ואם רק מאמינים
כל החלומות מתגשמים

את היית הילדה ההיא שבכתה בלילות
את היית הילדה ההיא שחייכה בימים
את היית הילדה ההיא שמרוב מסיכות לפעמים התבלבלה
את היית הילדה ההיא שרצה תמיד אל המטרה
את היית הילדה ההיא שנזהרה תמיד לא לפגוע
את היית הילדה ההיא שלא נתנה לאף אחד לדמוע

את שכחת לפעמים את השריון,
אך ניגבת כי ידעת שהסוף יהיה טוב
את היית הילדה ההיא שבטחה בכל חיוך, בכל מבט
את היית זו שכשניבגדת, לא האמנת
את היית הילדה שהלילה היה לה מקלט
כי בו נפתחה הדלת לעולם הפרטי, האמיתי

את היית הילדה ההיא שהחלומות לא נתנו לה מנוח
את היית הילדה שמאמונה בבורא שאבה כח
את היית הילדה ההיא שידעה לבכות בלי דמעות
את היית הכותל, הרב והשופט אך לעולם לא התליין

את ידעת שפעם תחייכי את חיוכך האמיתי
וכל המסכות יוסרו ללא פחד
את היית הילדה שרצתה להגשים
חלומותיהם של כל האהובים

את היית הילדה שחשבה שמצאה מנוח
את הפסקת לרוץ ורצית לנוח
את האכזבה הגדולה ביותר
ספגת שוב ללא ניע
אך הקמטים שבנפש חרטו גם את הגוף
את הזקנה הצעירה ביותר

את הילדה ההיא שהייתה נר לרגלי
ועכשיו כבה הנר, כבתה התקווה
של הילדה ההיא שהיום היא אני