שלום, אני אבוקסה, תלמיד כיתה י"ב בבית הספר "אורט".
בעוד פחות מחצי שנה אני מסיים ללמוד, ולא יעבור הרבה זמן עד
שאני אמצא את עצמי באוטו, עם המשפחה, בדרך ללשכת הגיוס. שם אני
אקבל מדים, ולמעשה אסווג ליחידה כזאת או אחרת, נכון להיום
כנראה שקרבית אפילו.

היום אני יושב כאן וחושב יחד איתכם על כל אותם אלה שנפרדו
מהחלומות שלהם, מהתקוות שלהם,
מהמשפחה שלהם, ועברו לעולם אחר. אני? רק בן 18, נשק, מדים,
צבא, מפקד, פקודות? ילד בן 18.
תמיד אומרים לכם - שכשתגדל תבין. אנחנו יושבים בכיתה, כל
החבר'ה, ומדברים על הצבא. ימי סיירות, גיבושים, מיונים, שואפים
להכי מובחר, להכי ממצה. אבל אנחנו לא מדברים אף פעם על הקרב
עצמו, על איך נתמודד במצבים, על האפשרות הכל כך סבירה לצערנו
שגם אנחנו נאבד חבר.
שכבת י"ב, מחזור כ"ח של בית הספר "אורט", בו אתם לומדים,
מתגייסים, טקס הזה הוא אחרון שלנו בתור תלמידים, ובתור אזרחים
לשנים הקרובות. חלקינו יחזרו יום יום הביתה, חלקנו יעשו שבוע
שבוע, חלקנו יחזרו פעם בשלושה שבועות, כשקר... ואנחנו לבד...
כי החברים לא איתנו... הם גם בצבא. היום הצבא נשמע כל כך
מאיים, אנחנו לא מפסיקים לשמוע על מחבלים, הרוגים, חטופים,
חיילים...

היום, כשאני יושב כאן וחושב יחד איתכם, אני יודע שבעוד פחות
מחצי שנה אני כבר אהיה ירוק, עם נשק, בכל תפקיד אשר אהיה. אני
יודע שאני מוכן לתרום מעצמי 100% רק בגלל היום הזה. מפני שאני
יודע שאם חס וחלילה יקרה לי משהו, אני מוכן לשלם את מחיר
החלומות, התקוות, האהבה, כי אתם, יחד איתנו יושבים כאן
וזוכרים.