היי, תעצמי לרגע עיניים (לא ממש עכשיו, חכי רגע...) ותציירי
לעצמך שדה מלא בפרחים שהרוח משחקת בהם ומטלטלת אותם כמו תינוק
בעריסה.
את עומדת בקצה השדה ושמה לב לכך שצבעו של כל פרח, שלוכד את
מבטך שונה מזה שלידו. לפתע נכרכת התודעה המוזרה סביב ראשך,
שמספר הצבעים בגן זהה למספר הפרחים שבו.
את מתנערת מהמחשבה ומתחילה לחצות בקלילות את השדה, פורסת
זרועות לצדדים ומרגישה איך כל פרח משתחווה כשכפות ידייך מלטפות
- מכופפות אותו וזוקף קומה בחזרה כשאת עוברת ממנו אל הפרח הבא
ומניחה לו להרים את ראשו.
במרכז השדה כל הפרחים מתכנסים סביב עיגול דשא קטן שבמרכזו עץ
איזדרכת שפורש ענפיו - מתמתח כאדם הקם משינה ארוכה.
עכשיו תסתכלי היטב על מה שמוטל מתחת לעץ.

את רואה את הילדה ששוכבת שם - שיער זהוב מונח תחת ראשה כמו
כרית נוצות רכה, ידיה פרושות רפויות לצידי גופה.
העיניים שלה, כחולות כמו שתי בריכות מים צלולות, נוגעות לא
נוגעות בעולם שסביבה ופקוחות לרווחה, מתבוננות בשמים ובעננים
שחולפים מעליה, כמו סרט מצוייר שמקרינים המלאכים.
היא מוצאת שם חיים שלמים והם משתקפים אצלה בתוך האישונים
ומוצאים אותה בחזרה.
היא שוכבת ככה כבר שעות - העולם עובר דרכה והשדה מתאים את
תנועותיו למיקצב נשימותיה החולמניות.
היא מחייכת. לא סתם חיוך של שימחה, בטח שלא שימחה לאיד... מין
חיוך כזה, שרק מישהו שבוכה כשהוא קורא סיפור עצוב, מבין.

ועכשיו - מקצה השדה שממולך מתקרב איש. את שמה לב אליו, מרימה
את ראשך להתבונן בו ובמבט ראשון הוא נראה די רגיל.
אבל פתאום את שמה את ליבך על העובדה שכולו אפור, ממש כמו
האנשים בסרטים הישנים בטלויזייה בשעות הלילה המאוחרות.
ולא רק זה.
בשעה שהוא קרב אל הילדה והעץ מצידו השני של השדה, את שמה לב
שכל צעד שהוא גומע מאפיר גם את הפרחים שכפות ידיו נוגעות בהם.
הכתמים האפורים האלו שהוא משאיר מתפשטים ומדממים באפור על
הפרחים, מוחקים את הצבעים מעלי הכותרת שלפני רגע אחד זהרו כמו
גחליליות.
הוא מתקרב לאט לעבר העיגול של הילדה וכשהוא עוצר במקום - שלושה
צעדים ממנה - השדה הענק כבר אפור לגמרי.
הכל חוץ מהעץ והילדה.
והנה הוא נוגע בעלה אחד שתלוי מעל כתפו וגם העץ הענק מתחיל
להתמסר לחוסר הצבע האפור הזה והלב שלך קופא לרגע במקומו ואת לא
כל כך יודעת למה.
פתאום האיש האפור נרתע אחורה - כוח חדש דוחף אותו ומנסה להילחם
בחזרה. הוא מביט בעיניה המימיות של הילדה, אך היא לא מסירה את
מבטה מהעננים.
והחיוך...
הוא משמיע אנקת כאב חדה ופוסע צעד אחורנית ולפתע הילה סגלגלה
ורועדת עוטפת את הילדה והעץ.
וככה הם אולי יישארו לנצח - איש אפור שנמצא תמיד במרחק נגיעה,
מוכן לפעולה ברגע של חולשה והילדה הזהובה ששרועה מתחת לאיזדרכת
הירוקה, בוהה בעננים הלבנים וההילה הסגולה שמכסה אותה ואת העץ
שלה.

וכל העולם אפור.
הכל חוץ מילדה אחת ועץ.
אחת שהעזה להסתכל על העננים בלי פחד ואחד שתמיד היה שם לצידה-
מסוכך עליה.

עכשיו רק תחשבי איפה את היית יכולה להיות אם היית מסתכלת גם
למעלה ולא עליה...
זה בסדר, יש לך עוד הרבה הזדמנויות. עד עכשיו סתם השתעשענו קצת
בדימיון.

ועכשיו - תעצמי לרגע עיניים... את כבר רואה את עץ האיזדרכת
מעלייך?




מוקדש לעינת שמתפקדת גם בתור אחותי הקטנה מדי יום.