סופסוף מצאתי אותה. תרתי אחריה שבועות ארוכים, מחפש את
המושלמת, לא מוכן להתפשר, סמוך ובטוח שבסוף אמצא אותה, מושלמת
ויפיפייה כפי שרק אני יכולתי לדמיין, שמאמציי ישאו פרי, לא
יהיו לשווא. היו בדרך אחרות, מושלמות פחות, אך יפות ושוות לא
פחות, אבל אני בשלי, מחפש משהו אחר, איזשהו ייחוד שלא ראיתי
בהן, תר אחר אותה תחושה ספציפית שלא יכולתי לתאר במילים,
איזשהו חיבור ביני לבינה, מתעלם מהערות חבריי הטובים ביותר
הטוענים לבררנות יתר.
כל כך שמחתי כשראיתי אותה לראשונה, ידעתי מייד שזהו זה, אהבה
ממבט ראשון, תם החיפוש שהפך בשבועות האחרונים לכמעט אובססיבי,
ידעתי שחיי הולכים להשתנות מקצה א' לקצה ב', שעכשיו יהיה טוב
יותר, דף חדש, חיים חדשים, חוויות חדשות.
זה לא שלא היו לי אחרות לפניה, וגם לפני כל אחת מהן הייתה
טמונה התרגשות אין-סוף של התחלה חדשה. כל אחת מהן הייתה
מדהימה, כל אחת מהן אהבתי, וכל אחת התאימה לי בנקודת הזמן שבה
הופיעה בחיי, וסביר להניח שלא היה מתאימה בנקודת זמן אחרת.
והנה אני עומד עכשיו לפניה, חיוך מרוח על פניי, זורח מאושר,
מקווה שעכשיו דברים יהיו אחרת, שאני אהיה מאושר יותר, שלם
יותר, אוהב יותר, סובלני יותר, שהרי סופסוף מצאתי את הפינה
שלי, מתעלם מאותם קולות פנימיים, שצועקים לעברי שהאושר לא יגיע
ממנה, שדברים לא ישתנו בזכותה, שרק אני ועצמי אחראי על האושר
שלי, והרי הוא פנימי ועמוק, וכל אותם דברים חיצוניים, כמוה,
עוזרים רק לתקופת זמן קצרה, הם בבחינת עזרים מלאכותיים בלבד.
אני כאמור מתעלם בהתרסה מאותם קולות פנימיים, משכנע את עצמי
שיהיה טוב יותר עכשיו, שהיא תעשה אותי מאושר.
השבועות הראשונים היו קסומים, ממש כמו שהעזתי לחלום, שבועות של
משהו חדש, מרגש, שום דבר עוד לא היה יציב וברור, הייתה כל הזמן
תחושה של הסתגלות, התחדשות. כל יום גיליתי בה משהו חדש, פן אחר
שלא ראיתי, וכל תגלית כזו גררה התרגשות אין קץ, תחושה של
ראשוניות, שאף אחד מלבדי לא גילה, שגם כל קודמיה לא ראו, ואני
מתפעל, מרגיש שהיא כמו חומר ביד היוצר, שאני עדיין יכול לעצב
אותה כך שתתאים לי, לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שאני אתרגל
אליה כמו שהיא ולא אוכל לשנות יותר, לפני שלא ארצה לשנות יותר.
היא, פסיבית, נשלטת, נותנת לי להחליט, לקבוע, מסכימה ומשלימה
עם כל שינוי, לא מביעה עמדה נחרצת לא בעד ולא כנגד, קצת שקטה
מדי לטעמי. אני שיכור מהתפנית בחיי, שוכח את כל צרותיי, ומוכיח
את חבריי על חוסר האמון שלהם, על זה שאמרו לי: היא לא תעשה
אותי מאושר, והנה אני מאושר, מאושר כל כך.
שלושה חודשים יחד. שלושה חודשים, שאנו יחד בסימביוזה מוחלטת,
ואני עדיין לא מראה סימני שבירה, לא מראה סימנים של לעזוב, אבל
כוחו של הרגל מרים ראשו המכוער, לפעמים קורץ לי, לפעמים שולח
חיוך זדוני, מראה שהוא שם, ואני בשלי, מנסה להתעלם ממנו, אבל
הוא לא מניח. כשאני עוצם עיניי, הוא מגביר נשימותיו, כשאני
אוטם אוזניי מגביר את נשיפותיו ומגרה את חוש הריח שלי. אט אט
אני הולך ומאבד את המוטיבציה להילחם בו ומרגיש אותו שם, אתנו,
ואתו מגיעות גם אפיזודות של חוסר מצב רוח שנופלות עליי ככה מדי
פעם, תחושות של חוסר שביעות רצון מעצמי, מהחיים שלי. אני מנסה
להילחם בשארית כוחותיי, מנסה להזכיר לעצמי עד כמה בר מזל אני
שמצאתי אותה, ושיש לנו לפחות עוד תשעה חודשים ביחד, ושביחד
אוכל למצוא את האושר שלי, שהרי בזכותה אני מכיר ומארח כל כך
הרבה אנשים חדשים, בעיקר בחורות, מן הסתם, ובזכותה אני מרגיש
משוחרר ועצמאי, ובזכותה חזרתי לצייר וגיליתי שוב את הצד
היצירתי שבי, בזכותה, בזכותה ורק בזכותה.
מלחמותיי עקרות, אני מרגיש איך אני אט אט דועך, נעלם, חוזר
להרגיש שבלוני, משעמם ומשועמם מעצמי ומהעולם. אין לי כבר כל
תחושה של התחדשות, של שינוי, כל המוטיבציה שהייתה בי נעלמה כלא
הייתה. אבל למה בעצם ציפיתי? כולה דירה. פתחתי את המד"ס
והתחלתי לתור אחר אחרת.