[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אור כתום
/
כרטיס תרומת איברים

"צק צק צק צק צק. כל כך צעירה. ממש חבל." אישה כבת 40 מסתכלת
עליי ולוחשת לאישה אחרת שנראת באותו הגיל. אני לא יודעת לאן
הגעתי, חדר די קודר שנמצא בסיומו של מסדרון ארוך. המסדרון כולו
ארונות מדפים ועשרות אלפי ספרים בהמון שפות, כאלה שגם לא
הכרתי, מסודרים עליהם. מוזר. זכרתי שהייתי צמאה, כנראה שאני
ישנה וזה עבר. מעניין איפה אני בכלל? ואיך אני ישנה שינה כל כך
עמוקה עם הנהיגה של אודי?
אני ניגשת לשולחן העומד במרכז החדר. לידו יושב בחור שנראה
בגילי, מראה מוזר, פרחח קורא שייקספיר. שאלתי, "תגיד איפה
אני?" הנער עונה, "אה? נשמה את חדשה פה?"
הנהנתי בראשי בלי לומר מילה. "וואלה, בקטנה, טוב תלכי לשולחן
קבלה, וואלק שיהיה בהצלחה."
פתאום שמתי לב שבפינת החדר עומד דלפק עם שלט 'קבלה'. אני ניגשת
לשם ומצלצלת בפעמון. כל העניין מפסיק לשעשע אותי והייתי רוצה
להתעורר כבר אם לא אכפת לי. גבר גבוה מגיע ומקדם את פניי. הוא
לבוש חליפת ערב מבריקה ומהודרת בצבע ורוד. "שלום ליאור."
קפאתי.
הטי-שירט דורשת תשומת הלב שלי שעליה מודפסות המילים "שלום אני
ליאור" נשארה בארון באותו הערב, אין לי מושג מאיפה הברנש הזה
יודע את שמי. "ברוכה הבאה לתחנת הביניים, אין לך מה להבהל
ועדיף לך להתרווח, זו עצירה ארוכה."
"הנה מפתח לחדרך, חלוק רחצה, סט מצעים ומשחת נעליים." כמה
מתאים לי, לחלום חלום הזוי לחלוטין שיכלול בתוכו מסדרים עם זמן
גלח"צ. "מישהו יתפנה לשבת איתך ולהסביר לך הכל אחרי מנוחת
הצהריים."
לא ידעתי מה קורה סביבי כלל אז בחרתי לזרום עם הדברים ולחייך
לאנשים שפגשתי. לקחתי את הדברים וחזרתי אל השולחן בו ישב הערס
שהפנה אותי לשולחן הקבלה.
"אהה נשמה...מה המצב? בא לך לשבת לקרוא איזו סונטה?"
נשברתי.
"תגיד לי בחור אתה מוכן להסביר לי מה לעזאזל הולך כאן?!"
"ווא, אהה מותק את לא צריכה להרים עליי ת'קול, מה הסיפור?"
הבהלתי אותו. "את אהה, לא הסבירו לך מה קרה לך?"
הסתכלתי לו לתוך העיניים מחזיקה חלוק רחצה ומשחת נעליים והנדתי
בראש לשלילה.
"טוב וואלק זה לא התפקיד שלי אבל בואי אני אסביר לך ככה
בכללי."
"יודעת איך זה שאף אחד בעולם לא יודע מה קורה אחרי המוות?"
מוות. למה הוא הזכיר את המילה הזו? לחץ קטן בתוכי התחיל להווצר
ומיותר לציין שכבר נראתי פחות מחוייכת.
הערס נפנפף את ידו מול המבט שלי ושרק "את איתי?". "אני איתך"
אמרתי בקול מהוסס.
"אז ככה שזה פה. זה פה אבל זה לא לכולם. זה פה רק למי שחתם."
פי נפער.
"כן נשמה 'צטער, אבל את מתה." פתאום הכינוי ההמוני שכבר למדתי
לחיות איתו ונראה מאוד הגיוני יוצא מהפה של הבחור הזה קיבל
תפנית אירונית.
"רגע ומה זאת אומרת מי שחתם? מה באמת יש גהינום מיוחד למי שחתם
קבע?!" לעזאזל כאילו שהשירות הצבאי שלי לא היה מספיק.
"לא מאמי, לא מי שחתם קבע, אני הייתי טבח, למה נראה לך אני
חתמתי קבע?"
אני חייבת להודות שהיתה לו נקודה הגיונית.
"מי שחתם על הכרטיס. מי שחלקים ממנו נשארו בחיים."
פתאום החדר התמלא אנשים, הם נשאו זיקוקים ובלונים וכמה מהם
אפילו חבשו כובעי מסיבה ושרקו במשרוקיות. היו המון דיבורים
רועשים ושירים, הרבה שמחה. הבטתי על הערס במבט מרים גבה. הוא
חייך ואמר, " אה זה יום גדול, בתיה עוברת הלאה. כפרה עליה בן
אדם זהב, היתה פה איזה שתיים-עשרה שנה, לפי מה ששמענו פה היא
עוברת למקום שכולו טוב." "זה יום שמח, אולי קצת עצוב לאנשים
שלמטה. אבל זה הפוך פה, מתרגלים לזה."
כשהתהלוכה המשיכה הלאה והחדר התרוקן ניגשה אלי בחורה שנראתה
כבת 30 לבושה בחליפת מיני וג'קט מחוייט, משקפיי שמש כהים
לעיניה. היא גרבה גרבוני ניילון והחזיקה מזוודה. כשהגיעה
לשולחן הניחה את המזוודה, הרימה את משקפי השמש שנתלו על ראשה
ופנתה לערס בקול נשי ואסרטיבי, "מיקו, אתה יכול להשאיר אותנו
לבד?"
הבחור שעכשיו אני יודעת שעונה לשם מיקו קם מהשולחן, לקח את
השייקספיר שלו והתרחק משם. "ילד חמוד, נהרג מדקירה בקטטה
בדיסקוטק בעפולה, הלב שלו עדיין פועם במעצבת פנים מירושלים."
היא התיישבה ויישרה מבטה אלי. "ברוכה הבאה לתחנת הביניים. הסבר
קצר. המסדרון הארוך בו עברת הוא הספריה שלנו, אני בטוחה שתמצאי
שם הרבה מילים להשביע את הרעב. אם את יוצאת מהדלת הזו, במעלה
המדרגות שמאלה, בתי הקולנוע ואולם התאטרון. מהדלת הזו ימינה
תגיעי לרחבת הריקודים, חדר המוסיקה ואולם הקונצרטים. אם את
מתעניינת בעוד כארבעים דקות תתחיל שם נגינה של הסמפוניה
החמישית של בטהובן." היא דיברה ברהט ובקרירות, היה נדמה לי
שהיא דקלמה את השורות האלה פעמים לא אחדות. "בחוץ תמצאי גנים
רחבי ידיים ונופים מרהיבים, היציאה דרך דלת הזכוכית הזו.
ולבסוף, את המדרגות לחדרי המגורים תמצאי בהמשך המסדרון הזה. יש
שאלות עד כאן?"
שאלתי בקול מהוסס, "אהה כן, מטבח? חדר אוכל?" הגברת צחקקה צחוק
עמוק ומאולץ וענתה בטון מזלזל "הו יקירתי, אם עדיין לא שמת לב
גופך החי הזקוק לצרכים פיזיאולוגים נשאר מאחור, לצערנו זו
הסיבה העיקרית להגעתך לכאן. עוד משהו?"
היא נראתה מעט חסרת סבלנות כמו שמרבית האנשים נוהגים כשיש
מישהו חדש ששואל יותר מדי שאלות, אז העדפתי לשתוק. נדנוד ראש
לשלילה.
"יפה, אז מעט על הרקע שלך והקשר אלינו." היא הוציאה מהמזוודה
קובץ דפים והחלה לרפרף בהם. "הערב ה15.2.2004 נהרגת בתאונת
דרכים על כביש החוף. הרכב בו נסעת התנגש בעוצמה בגדר הזו
שמפרידה בין התנועה לאלה שיורדים לכביש ממחלף כפר שמריהו. הנהג
נהרג ושני הנוסעים מאחור נפצעו אך הם עדיין למטה."
רגע מוזר, ידעתי שמשהו כזה ייקרה עם אודי. בן זונה שימות. או
אופס. סליחה, ובכלל מה הטעם?
היא לא עצרה, "בתאריך 11.1.2004 חתמת על הצהרה לקבלת כרטיס
תורם (אני והשטויות שלי) וכמה מאיבריך הפנימיים נמצאו כשירים
לביצוע השתלה. מידע מפורט על יעדם יגיע אליך בימים הקרובים."
ואז היא עברה לטון שיכולתי להרגיש שהיא מקריאה מילים מדף כתוב,
"אנחנו פה בתחנת הביניים משתתפים בצערך ונהייה כאן להעביר את
זמן רוחך עד שגופך השלם יהיה מוכן לעבור לעולם שאחרי."
"ועכשיו רק תחתמי לי כאן, כאן, כאן, כאן וכאן." בלי הרבה
הרהורים חתמתי את שמי ליד האיקסים.
"יפה. חתמת לי כאן על החדר ועל כך שאת מבטיחה לשמור על כל
הציוד הקיים, עליו תזדכי ביום עזיבתך. החלוק ומשחת הנעליים הם
שלך כשי מאיתנו ולא יהיה צורך להחזירם. על כל בעיה או שאלה את
יכולה לפנות בכל עת לשולחן הקבלה." היא הגישה לי את חבילת
הדפים ועותקים של הטפסים עליהם חתמתי, סגרה את המזוודה, לחצה
את ידי בחיוך סימפטי, קמה מן השולחן ובהליכה יציבה התרחקה ממני
ברעש נקישות נעלי עקב עד שנעלמה בחדר שמאחורי שולחן הקבלה.
ישבתי ובהיתי בדפים, היו תמונות וכתבה מ'מעריב' ביום שאחרי
התאונה. כנראה שזה לא חלום. מיקו ניגש אלי, "מה נשמה? קלטת מה
הולך אה? צאי צאי מהשוק."
חייכתי.
נשאר לי רק לקוות שההשתלה לא תיקלט, שהניתוח יצליח אבל החולה
לא ייצא בחיים. טוב נו. הנחתי את החלוק על השולחן וקמתי. פסעתי
לעבר המסדרון עם מדפי הספרים, העיניים שלי רצו על המדפים. א,
ב, ג, ד...אלתרמן,באך, גולדברג, דה סנט-אכזופרי, דוסטוייבסקי.
טיפסתי על סולם עץ קטן ולקחתי את הכרך לידיים, 'החטא ועונשו',
634 עמודים של רומן רוסי, אני מניחה שסוף סוף יהיה לי הזמן
לסיים אותו.




שלום, זה הסיפור הקצר הראשון שכתבתי והוא לא עבר עיבוד ועריכה
של מחשבה נוספת... בהחלט לא מוצר מוגמר. עלה לפרסום רק מתוך
התלהבות יתר שלי ממשהו שאני יצרתי.. מקווה שתהנו. ליאור.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-פרוקו... מה?

-פרוקופייב.

-אה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/3/04 13:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אור כתום

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה