לפני כמה לילות חלמתי עליו. חלמתי שהוא מתקשר אלי ומדבר אתי,
מנסה לעודד אותי, מנסה להגיד לי שזה יעבור ואני אחזור לעצמי.
זה היה חלום נעים מצד אחד, ומצד שני מבעס כי הוא מת. לפני שהוא
מת, הייתי די עסוק בעניינים שלי שהזנחתי אותו ולא באתי לבקר
אותו. והוא מאד נפגע. הרגשתי מאד אשם כשהוא נפטר שהוא היה צריך
אותי אבל לא הייתי שם בשבילו. ואחרי הלוויה, כשכולם התפזרו,
נשארתי ליד הקבר שלו וביקשתי ממנו סליחה על זה שלא הייתי לצידו
כשהוא היה צריך אותי. סיפרתי לו למה, אולי הוא יבין, אולי הוא
יסלח. למרות שזה כבר היה מאוחר מדי כי הוא מת, אבל הייתי חייב
לעשות את זה.

תמיד אהבתי לדבר אתו. הוא היה איש מלא נסיון חיים, איש חזק מאד
פיזית (גם בשנות השבעים לחייו עדיין היה פועל בניין), בריא
מאד, ליצן לא קטן (אהב לשגע את סבתא), ואיש שיחה מרתק. בכל פעם
שהייתי בא אליו, היינו אוכלים ומדברים. על הכל ועל כלום. הוא
היה מספר לי על עצמו, על איך שהוא הגיע ארצה, על מלחמת השחרור,
היינו מדברים על פוליטיקה, ספורט, לימודים, בחורות. לכל דבר
היתה לא תשובה, ותמיד היה לו מה להגיד, והוא אמר. היינו
יושבים, מאזינים לרדיו, מעשנים ושותים תה. תמיד הרגשתי בנח
לידו, תמיד יצאתי מהבית שלו בהרגשה טובה. כל פעם היה שואל אותי
אם אני צריך כסף ולפעמים היה דוחף גם בלי לשאול. תמיד היתה לו
מלה טובה בשבילי, ותמיד הוא עודד ותמך, במיוחד בתקופות הקשות
שלי, כשהייתי על הפנים. אף פעם לא שפט אותי, תמיד אמר שיהיה
בסדר. תמיד ידעתי שאוכל לבוא אליו, עם כל בעיה שתהיה לי.
ואפילו אם לא היתה לו יכולת לעזור, הוא תמיד היה מקשיב. בגלל
זה אהבתי אותו. כשהוא היה בריא, בכל חג היה בא אלינו ומביא לנו
סופגניות, פירות יבשים, אגוזים. תמיד היה כיף לראות אותו.
כשעברתי לגור בשכירות היה אומר לי איפה בשוק הכרמל יש את
הדברים הכי טובים, ולהגיד שחיים שלח אותי, יתנו לי את הכי טוב.
הוא הכיר שם את כולם וכולם נתנו לו כבוד. כשהייתי ילד אהבתי
ללכת אתו לשוק. היה כיף לנסוע אתו באוטובוס, לעזור לו עם
השקיות, המוכרים היו נותנים לי לאכול גבינה צהובה, נקניקים,
חמוצים, פיתה חמה, ממתקים. הייתי מחכה לזה. הוא היה מדבר וצוחק
עם כולם, מכיר כל אחד בשמו הפרטי, וכולם היו מדברים אתו.
RESPECT!

יום אחד, אני במיטה בדירה שלי, והטלפון מצלצל. אחי על הקו.
"סבא חיים בבית חולים", הוא אמר. מה בית חולים? איזה בית
חולים? מה קרה? "קיבל אירוע מוחי", אחי ענה. טוב, קמתי, ונסעתי
לבית החולים. אמא, סבתא ואחי היו שם. ולם מודאגים. "סבא קיבל
אירוע מוחי", אמרה אמא. בהפסקה הוא ירד מהפיגום והלך לקנות
סיגריות, ושם התמוטט. הייתי בשוק. סבא? בנאדם כל כך חזק ובריא,
ככה פתאום? בשניה? לא נתפס, לא מובן. חיכינו עד שייתנו לנו
להכנס ולראות אותו. הוא שכב במיטה עם צינורות מחוברים אליו,
והיה כל כך מעורר רחמים. הרופאים אמרו שהפגיעה היתה בצד שמאל
(מזל שלא בצד ימין, אחרת הדיבור היה נפגע) ושכנראה יד שמאל שלו
תישאר משותקת. בלילות הראשונים נשארנו אתו. אני זוכר את עצמי
בלילה בבית החולים, עם תרמוס מלא בתה וקופסת סיגריות, מעשן
סיגריה אחרי סיגריה בשביל להישאר ער. מדי פעם היה מתעורר,
ממלמל משהו, קורא לסבתא. היינו מרגיעים אותו. הוא היה תקופה
ארוכה בבית החולים, עד שעבר לשיקום. היינו באים אליו, עוזרים
לו להתרחץ, מגלחים אותו, מדברים אתו, מנסים לעודד אותו. למרות
הכל, הלשון החריפה שלו לא נפגמה וגם לא חוש ההומור. בעצם, חוש
ההומור שלו כן, ובמקומו התפתח לו הומור שחור. הוא צחק והתלוצץ
אתנו אבל זה היה אחרת. זה היה הומור נואש, מיוסר, מושפל. זה
היה הכי גרוע ואפשר היה לראות את זה בבירור. ההשפלה הזאת, שאתה
לא יכול אפילו לדאוג לעצמך. אתה צריך שיקלחו ויגלחו אותך, אתה
צריך ללמוד לאכול ביד אחת, לשבת עם סינר כמו ילד קטן, והגוף
שחלק ממנו לא מתפקד. אין השפלה יותר גדולה מזו. הכבוד העצמי
שלך הולך פארש. אתה נטל על הסביבה, וזו הרגשה איומה. אחרי
תקופה ממושכת של שיקום הוא חזר הביתה. הבאנו לו פיליפינית
שתעזור לו. הוא למד ללכת עם מקל, אבל יד שמאל שלו לא חזרה
לתפקד, למרות שהוא לא ויתר והמשיך לנסות כל הזמן. לאט לאט למד
לתפקד ולהשלים עם המצב. ככה זה נמשך כמה שנים עד שקיבל סרטן.
ההתדרדרות שלו היתה מהירה, הוא הגיע לבית חולים, חזר הביתה,
ושוב בית חולים. ושוב ריצות לשם, לשבת אתו, לעזור לו, להחליף
לו טיטול, להקשיב לו, לדבר אתו. היינו אצלו משמרות 24 שעות
ביממה, כל אחד בתור שלו.  גם כשחזר הביתה, כשהמצב השתפר, באנו
לבקר אותו. בפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא היה צהוב לגמרי.
נראה כמו צנצנת חרדל. ידענו שזה הסוף. ואז בוקר אחד, אמא שלי
מתקשרת אלי, הייתי בדרך לחדר כושר לפני העבודה, ואמרה לי שהיא
אצלו בבית והוא במצב לא טוב ונראה לה שזה הסוף. אמרתי לה
שתעדכן אותי במה שקורה. דווקא הייתי צריך את האימון הזה,
להרגיע את המחשבות שהתרוצצו לי ואת הדאגה הזאת של מה שהולך
לקרות. אחרי האימון נסעתי לעבודה וכשהגעתי, בדיוק כשנכנסתי
בדלת, אמא מתקשרת אלי ומודיעה לי שסבא נפטר. ישר סיפרתי לבוסית
שלי, ופשוט עשיתי אחורה פנה קדימה צעד, וכמו שנכנסתי ככה
יצאתי. תפסתי את האוטובוס הראשון לבית שלו ונסעתי. רציתי להגיע
כמה שיותר מהר בשביל לראות אותו פעם אחרונה לפני שחבר4ה קדישא
לוקחים אותו. ליד הבית ראיתי את האוטו השחור שלהם ורצתי לבית.
הספקתי לתת בו מבט אחרון לפני שארזו אותו. במטבח אבא שלי ישב
עם אחד מהחברה קדישא והתווכח אתו על מועד הלוויה. מסתבר שזה
יצא על יום השואה והם לא התלהבו לעשות את זה באותו יום, כי
ביום השואה יש הזכרות לקהילות וזה יותר כסף בשבילם מאשר הלוויה
של איש אחד. אבל אבא שלי הצליח לגרום לו לקיים את ההלוויה
כמתוכנן. ישבתי עם כולם בסלון ושתקנו. מדי פעם מישהו אחר בכה.
זהו, סבא איננו. באותו רגע הרגשתי חרא על זה שבמקום להיות אתו,
הייתי עסוק בעצמי ובדברים שלי.
מישהו יצא מהחיים שלי. מישהו שהיה חלק גדול בהם. איש יקר שתמיד
אהבתי ואוהב, שתמיד קיבל אותי כמו שאני ולא ניסה לשנות אותי,
מישהו שתמיד יכולתי לסמוך עליו ולספר לו את הסודות שלי בלי
לפחד שהוא יגלה אותם למישהו אחר ו/או יירד עלי. הוא הלך, לפני
5 שנים, ואני מתגעגע אליו. לפחות בחלומות אני רואה אותו, גם
משהו. ודווקא בחלום הוא הופיע לי כמו שהוא היה לפני האירוע
המוחי. חזק ובריא.



נ.ב.

ליד המצבה של סבא יש מצבה אחרת, מדהימה, של מישהו שמת בגיל 30,
שבורה באמצע (כמו החיים שלו שנשברו באמצע), עם פרחים מסביב,
והבית הראשון של השיר של אהוד בנאי, "נגעת בצמרות העצים". מצבה
מצמררת, וכל פעם קשה לי להסתכל עליה אבל אני מסתכל. היא פשוט
מהפנטת.