שלוש פגישות מעניינות שהיו לי עם חיות באמצע החיים, במקומות
ובזמנים לא צפויים, ושהשאירו בי חותם עמוק.

מקרה ראשון:

ביום שישי אחד הייתי בדרך הביתה מהעבודה, אחרי שירדתי מטרמפ.
הלכתי לכיוון האוטובוס, הרוס מעייפות, מבואס רצח (כל מה שהיה
צריך להשתבש - השתבש) וחשבתי לעצמי מה כבר יכול לקרות עוד שלא
קרה. ובדיוק כשאני ככה הולך, ראיתי בדרך ארנבת. כן, ארנבת
חמודה כזאת לבנה, עומדת ומסתכלת עלי. חשבתי שצוחקים עלי.
כאילו, מאיפה היא באה ככה פתאום? טוב, הורדתי את התיק,
התיישבתי על המדרכה וסימנתי לה להתקרב. אז היא קצת פחדה אבל
הוצאתי קצת לחם שהיה לי בתיק ונתתי לה. אז היא באה, אכלה קצת,
שיחקתי אתה, ליטפתי אותה ואז היא נעלמה לתוך פרצה בגדר. הלכה
כמו שבאה ואני נשארתי ככה לשבת עוד כמה דקות, עדיין בהלם
מהקטע. אחר כך קמתי
והמשכתי ללכת לאוטובוס. משהו השתנה. פתאום הרגשתי יותר טוב.
ולא שלא הייתי עדיין עייף, אבל משהו בהרגשה השתנה. פתאום
הרגשתי שיש מישהו ששומר. שנותן כח. וביום כזה מעפן, בדיוק
כשהייתי צריך את העידוד הזה, זה הגיע. אני בטוח שאללה שלח לי
אותה. אחרת איזה סיבה יש לארנבת להסתובב באמצע פתח תקוה ביום
שישי? אריות לא היו מעיזים להסתובב בפתח תקוה, אז ארנבת?
בקיצור, חברים, המקרה הזה הוא אחד מהמקרים הקטנים האלה של
החיים, שדווקא כשהכל נראה חרא ושאין שום תקווה, פתאום מישהו
דואג להרים לך את הראש למעלה. וזה מה שנותן כח להמשיך.

מקרה שני:

כשהייתי בלונדון יצא לי להגיע ממש במקרה לאיזו כנסייה מדהימה,
שבכלל לא תכננתי להיות בה. הייתי בדרך למקום אחר אבל המקום היה
כל כך יפה שהייתי חייב לסטות מהדרך ולהיכנס לשם. נכנסתי, המקום
מבחוץ נראה כמו טירה מכושפת, עם עצים עתיקים כאלה שהענפים שלהם
זזים ברוח, ושמיים אפורים. רק חסר שיהיהו ברקים ורעמים מעל
הטירה הזאת, להשלמת האוירה. הסתובבתי שם, נהנה מהאוירה
המיוחדת, ומהנוף המדהים (וכל זה בתוך שכונת מגורים, וכאילו
להכנס לעולם אחר), הסתכלתי על העיצוב של הכנסייה, על המדשאות
והבריכה הקטנה ועל העצים. צילמתי בלי הפסקה, אולי פילם שלם
הורדתי שם, בחיי. ואז, באמצע הכלום, בעודי עומד על המדשאה
ומטפל במצלמה, הרגשתי שמישהו מסתכל עלי. הסתכלתי לכל הכיוונים
ולא היה שם איש. ואז הסתכלתי למטה וראיתי לידי סנאי. איזה קטע.
פתאום, ככה סנאי, באמצע לונדון, מסתובב לו שם בכיף כאילו זה
נשיונל ג'יאוגרפיק שם. אז ישר צילמתי אותו, והוא בינתיים ממשיך
להסתכל עלי, והוא היה כזה חמוד, עם השיניים האלה ושתי הידיים
לפני הפנים. רציתי לשחק אתו אבל לא ידעתי אם הם נושכים או לא,
אז ויתרתי. היה כיף פשוט לעמוד ולהסתכל עליו, ולתהות, איך זה
ששם חיות יכולות להסתובב חופשי (כמו האווזים באגם בהייד פארק,
שמסתובבים חופשיים ומלאי בטחון, כאילו הם בעלי המקום). המשכתי
ללכת, ראיתי וצילמתי את המקום מכל הכיוונים, ואז יצאתי. ביציאה
ראיתי אותו שוב, ושוב הוא הסתכל עלי. אולי הוא רצה לבוא אתי,
לכו תדעו. אבל כמובן שלא הייתי עושה את זה. בסופו של דבר הגעתי
לאיפה שהייתי צריך להגיע, אבל המפגש עם הסנאי העלה חיוך על פני
והשאיר טעם טוב, שנשאר משך כל הטיול.

מקרה שלישי:

היונים בכיכר טרפלגר מפחידות ממש. אין להן פחד, וכשהתחילה
המתקפה הרגשתי כמו בסרט "הציפורים" של היצ'קוק. לכיכר הגעתי
ביום האחרון לטיול. הייתי שם בערב, כמה ימים לפני זה אבל הייתי
בסביבה אז החלטתי ללכת לראות את היונים ולראות ממה כולם
מתלהבים. אחרי הארמון הגעתי לכיכר, קניתי שקית של גרעיני תירס
מהגזלן, ועמדתי עם הגרגרים ביד, מחכה שהיונים יבואו. בהתחלה
באו 3 יונים ואכלו לי מהיד. אמרתי, זהו? כולה 3 יונים? זה
הבלגאן שכולם מדברים עליו? ואז, התחילו להגיע יונים. במסות. לא
ראיתי דבר כזה. הן עטו על האוכל ואני מהפחד זרקתי את השקית,
שלא יאכלו לי את היד. מכל עבר באו יונים. והן אגרסיביות, לא
דופקות חשבון לכלום, לא מפחדות מכלום. דוחפות, מנקרות אחת את
השניה בשביל להגיע לאוכל. הן התעופפו סביבי ולכיווני, ואני כל
פעם מוצא את עצמי מגונן על הפנים ומתכופף, כשאני רואה איזו
יונה טסה לכיווני. איזה פחד! לרגע פחדתי שהיא תיכנס לי בפרצוף.
והן התישבו לי על הכתף ועל הראש, ומישהי שם התלהבה וצילמה
אותי. לקחתי ממנה את התמונה.
לרגע נזכרתי ביונים בכיכר סן מרקו בוונציה, אבל שם זה היה משהו
אחר. שם היונים יותר עדינות, לא אלימות כמו אלה בלונדון. אותן
היה יותר כיף להאכיל.
כל העסק נמשך כמה דקות וזה באמת היה מפחיד. יא ווארדי, זה לא
יונים, זה חיות טרף. אשכרה היצ'קוק. אחרי שהן נרגעו, נשמתי
לרווחה, העפתי עוד מבט אחרון בסביבה ונסעתי למלון לקחת את
הדברים. יאללה הביתה.