הלילה מתעטף בשמיכת כוכבים השזורים בכחול ערפילי.
ואני, נאחזת חזק בשמיכת זיכרונות אחרים, רחוקים.
הוא, נרדם אט-אט לצלילי הסיפורים הנוגים על ונוס ומרקורי.
כל שלי נותר לעשות, הוא להריץ במוחי, תקופת חיים טובה יותר.
ובלילה אחד, כך לחש לי, הוא אמר כי אינו מאושר כלל וכלל.
וכל שהיה לי לומר היה: איך ייתכן?
הוא אמר כי שמיכה של כוכבים אינה מחממת בכלל.
וסיפורים על גיבורים אינם מעניינים כל כך כששומעים אותם שנים.
וביקש, כך בשקט מיוחד שאספר לו אני על אותם לילות אחרים.
בלבול ואי סדר כבר חוגגים אצלי בראש.
רק סיפור אחד יצא לי, על היום בו הכרתי אותך, היום בו הסתדרו
הכוכבים זה לצד זה, חייכו ושלחו שובלים עד אלינו.
היום, בוא אלפי פרפרים עברו ברכות על פנינו.
היום, בו הכל היה נראה טוב ושום דבר לא כאב.
היום, בו השמש חיממה בעדינות את כל אותם האוהבים.
היום היחידי שהיה מאושר, בחיים שלמים.
והלילה, הזיל דמעה, שחורה,חמימה, אבל דמעה אמיתית.
ואני? לי כבר אין דמעות, השתמשתי בכולן.
אז חייכתי לו, וכיסיתי אותו בשמיכה של זיכרונות.


נכתב בלילה אחד, תוך כדי שיחות עם המון אנשים, על חיים
וכוכבים
10-11.2.2004