בחוץ, העולם כולו ירוק ולבן.
בפנים, שחור ואדום משמשים בערבוביה.
אמרתי לך לא פעם שתעזוב אותי. שתמצא מישהו אחר.
או מישהי.
אתה תמיד מדבר על היום בו יהיה לנו ילד, יחד, ילד שתוכל להסיע
לבית-הספר, לקחת לגן-החיות.
ותמיד אמרתי לך, שכח אותי. אני לא יכול לראות אותך שוכב כך,
בהבעה כה עצובה.
אתה צעיר, אתה יפה, אתה משכיל, מרוויח יפה. לך, קח אישה. זה לא
יהיה קשה, לא עבורך.
נוכל לשמור על קשר. נוכל להמשיך להיפגש.
אבל אתה מחייך אלי את אותו חיוך עצוב שגורם לי תמיד לשכוח
מהכל, ולקחת אותך בזרועותי.
מילא אני, אתה אומר לי, אבל מה יהיה אתך? כשלא אהיה לצדך, מי
יחזיק אותך בשניה האחרונה? אני לא רוצה לשבת בחדר ההמתנה מחוץ
לחדר יולדות ופתאום לקבל טלפון, שיזמנו אותי לזהות את הגופה.
במילים האלה. כמעט כל ערב.
אתה יכול לקחת מישהי כמונו, אני אומר לך בניסיון נואש לעשות את
הדבר האחרון שאני רוצה לעשות. חסרות לך נשים שמחפשות להינשא רק
כדי להביא ילד לעולם? אתה תהיה נשוי והיא תהיה נשואה, אבל זה
לא יפריע לשניכם להמשיך להיפגש עם בני-הזוג.
ואתה צוחק. מסיט את השיער מפני. חשמל עובר מקצות אצבעותיך לכל
עצבי גופי. אתה באמת חושב שאדע מה אני אמור לעשות? אתה שואל,
והחיוך מרקד בעיניך. מעולם לא היית עם אישה.
אני הייתי הראשון שלך.
והאחרון, אתה מבטיח, ונושק לי על שפתי, משתיק את המילים עוד
לפני שבקעו החוצה.
ברקע מתנגן עוד תקליט של באך. אתה אוהב את הזרימה שלו. אני
מעדיף את בטהובן, על האגרסיות, העוצמה שבצלילים. אתה יושב,
עירום, ונותן לי הוראות כיצד לעמוד. אתה מצטט לי את ניטשה
בעודך מצייר את דמותי על הבד המתוח. ובהביטי בדמותך, איני צריך
לחשוב על משקלים ועל חריזה. המילים צצות ועולות מעצמן, נשפכות
ממראה דמותך החקוק במוחי ישירות אל היד המרצדת על הניר.
פעמים רבות ניסיתי לשכנע אותך לפרסם את עבודותיך. אבל אתה אינך
זקוק להכרתו של איש. מספיק לך שאני ואתה רואים את הציורים. אתה
מצייר כי כך אתה אוהב.
כשם שאתה איתי, כי כך אתה אוהב.
אין כאן שום תועלת, שום תקווה לעתיד. רק אהבת הרגע. וזה
שאחריו.
אני תמיד מביט בך ביאוש כשאתה מושך את המכחול על גבי הבד.
נפש של אומן. נשמה מיוסרת. הסטריאוטיפ המושלם לאומן
ההומוסקסואל.
ומה אני? תפאורת הרקע? דוגמן העירום?
זה מה שאני חושב. אבל אתה אומר שאני ההשראה שלך.
את זה אני כבר יכול להבין. השראה? האם אני עושה לציור שלך מה
שאתה עושה לכתיבה שלי?
אומן של צבע ואומן של מילה, מביטים זה בזה, והמבטים נקשרים.
הנשמות מתאחדות. הזעקה המשותפת, הדוממת, פורצת החוצה, זה אל
זה.
ובחוץ, פתיתים צחורים, עדינים, נחים על אדן החלון.
מה הייתי עושה בלעדיך?
כיצד הייתה נראית העיר בלעדיך?
אתה מצייר ריאליסטי. אתה מצייר אופטימי.
מעולם לא הצלחת להבין את סגנון הכתיבה שלי. הפוך לחלוטין מזה
שלך.
למה אתה הורג אותי? שאלת לא פעם, לאחר שקראת שוב את אחת
היצירות ההזויות שלי. תמיד אותו סיום סופני, אפוקליפטי.
אני חוטף ממך את הנייר. כי אני מפחד שזה עוד יתגשם. מה יהיה
אז?
אתה מחבק אותי, והנייר צונח אל הרצפה, בינינו. אני לא הולך
לשום מקום, אתה אומר, ואני מנסה לתרגם את המבט שבעיניך. אני
שונא כשאתה מדבר איתי בגרמנית. המשמעויות אמנם רבות, אך אני
נאלץ לחשוב על כל מילה. כשאני איתך, אני לא רוצה לחשוב. אני
רוצה לחיות.
אם לא תהיה כאן, מי עוד יוכל לחבק אותי מאחור כשאני מתעורר
באישון לילה, זעקה אילמת קפואה על שפתי? מי עוד יוכל להביט
בעיני ולהוציא את הסכין מידי? מי יוכל לתת לי את הטעם שאבד
לחיים, מי יוכל להעניק משמעות לנשימותי?
מי יוכל להעניק לי את התחושה שאינני כישלון, שעוד יש לי תקווה,
שאני מסוגל לעשות? שעבודתי, תמצית נשמתי, אכן שווה יותר מגיחוך
מלא בוז?
דבר לא נמשך לנצח.
וכשלא תהיה, מי עוד יוכל להציל אותי מעצמי?
זהו סיפור אהבה חסר כל תקווה.
בבקשה, אני יודע שאתה קורא את מילים האלה. תבין, זה הדבר
האחרון שאני רוצה לומר. הייתי מעדיף לתלות את עצמי מאשר לומר
את המילים הללו, אולם נראה כי אני מוכרח:
אין לך עתיד איתי. גם אם נזדקן ונמות יחד, כפי שדמיינו פעמים
כה רבות, שוכבים זה לצד זה מתחת לסדינים. בסופו של דבר, לא
נוכל לקבע את הקשר הזה. לא נוכל לאחד את שנינו לכדי יצירת אדם
חדש. אני משער שגם לא יתנו לנו לאמץ. ובכל מקרה, אני לא אוכל
לסבול את נוכחותו של גורם שלישי בקשר הדו-צדדי הזה. גלגל שלישי
לעגלה לא בא בחשבון. אני רוצה רק אותך.
כריס, אם במילים שלך יש רק מעט יותר משמעות מזו שיש במילים בהן
אני כה מורגל, הוכח שאתה אוהב אותי בכך שתשכח שאי פעם הכרת
אותי.
אני שוב נאלץ לנתק את הטלפון כשעל הצג זוהר שמך. זה השיר שלנו,
הצלצול. אתה הורדת לי אותו מהאינטרנט.
בבקשה, שכח ממני.
אני אוהב אותך.
ושיקח אותי האופל בשל כך.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.