דיוויד הביט בפרדריק. "אלוהים, זה מחורבן!", זעק לעברו. פרדריק
ניסה למלמל משהו, אך נקטע בידי דיוויד שהמשיך בצעקותיו, "כל כך
הרבה זמן, כל כך הרבה כסף, כל כך הרבה השקעה, ירדה לטמיון,
והכל בגללך!".
"דייב, תירגע", ניסתה סינתיה להיחלץ לעזרתו של פרדריק. "אני
בהחלט לא ארגע", ענה לה. "למה לא?", שאלה. "מה זאת אומרת 'למה
לא'? איזו מן שאלה זו? יש לך מושג מה היו התוכניות שלי? יש לך
מושג מה היה חזוני?", התפרץ לעברה. "טמיון! לטמיון!", המשיך
לצעוק, הפעם לעבר כל הנוכחים, כולל השמיים והארץ.
"אני לא חושב שזה כל כך גרוע", ניצל פרדריק את השתיקה שהשתררה
לפתע, וניסה להגן על עצמו. דיוויד סובב את מבטו לעברו, עיניו
מלאות בזעם. "זה צריך להיות מהנה", לחש זוטר אחד למשנהו. "לא
כל כך גרוע?", שב דיוויד לצעקותיו, "לא כל כך גרוע?", חזר לשם
הדגשה. פרדריק הביט ברצפה, ולאחר הרים את ראשו לעבר דיוויד,
שנראה כמחכה לתשובה, למרות שהיה ברור לשניהם כי השאלה הייתה
רטורית. פרדריק התלבט קלות אם להשיב בכל זאת, ולבסוף החליט
להנהן בראשו. "אתה נורמלי, בנאדם?", צרחתו הזו של דיוויד הייתה
ללא ספק, החזקה ביותר שלו היום, ואולי החזקה ביותר מזה שבוע.
"לעזאזל אתך", הפטיר לעברו, הפעם בקול רגוע יותר, אך היה ברור
לכולם שהמפלצת עדיין לא נרגעה, וכי צרחות רבות מחכות בקנה,
ממתינות לעובר אורח תמים שיטריד אותן ממנוחתן, ועל כן החליטו
כולם, בינם ובין עצמם, לנסות ולהשתלב ברקע ולא להיכנס לטווח
הראייה והשמיעה של דיוויד. "אולי הוא ירגע בקרוב", חשב כל אחד
בלבו, וידע כי מחשבה זו משולה לבדיה.

"זו הפעם האחרונה שאני עובדת עם דיוויד", אמרה סינתיה לרוג'ר,
ידידה הטוב. "אז פרד פישל עם התסריט, התגובה של דייב הייתה ממש
מוגזמת". רוג'ר הנהן, חייך קלות ואמר, "מה חבל, ההתחלה דווקא
הייתה יפה".
הפעם סינתיה חייכה, "כן", אישרה. "חבל לגנוז את זה", אמרה
בצער. השניים נאנחו, ועשו את דרכם המשותפת ליציאה מהאולפן.