(נכתב מתישהו בקיץ 1998)


"נכון ,נכון..." ,"היא צודקת..." ,"שמועות רצות מהר מאוד..."
"כן...כן...". נשמעו הסכמות לדבריה של סם מעבר קהל בני הנוער.
"יופי." עכשיו סם חייכה חיוך גדול ומאולץ אך משכנע מאוד.
"אני שמחה שכולם מסכים איתי ואתם לא ממהרים להסיק מסכנות
מוטעות. "אמרה סם בחיוך, נראה שכולם קנו את תרוצה של סם אבל
עדיין היו כמה שהביטו בה במבט חשדני. כשהחלה לצעוד לכיוון
סטפני חבריה מיד פינו לה מקום מעבר.

"למה עשית את זה?" שאלה סטפני את סם.
"למה התחלת עם כל הבלגן הזה?". סם וסטפני ישבו אל מפת פיקניק
ליד התיקים שלהן אחרי הסצנה הקטנה.
סם ידעה שסטפני לא אהבה את מולי אפילו יותר ממנה עצמה, אבל
סטפני לא אהבה מהומות, מריבות וויכוחים מיותרים והיא תמיד
ניסתה להרחיק את סם מדברים כגון אלו כדי שלא תסתבך (מה שהיה
קורה לה, לא מעט פעמים).              
"סם, סם, סם? מה יהיה אתך?" היא שאלה בקול בוגר.
"לא נמאס לך לריב עם מולי כל הזמן ולהיכנס לצרות ולתככים
מיותרים שכאלה?"  סטפני עשתה את הקטע הזה של
כמה-שאני-קטנה-עדיין-כל-כך-בוגרת-ומבינה  שסם שנאה בכל מעודה.
"רק שתדעי לך זה היה ממש, אבל ממש............גדול!"
 סם הרימה את מבטה בהפתעה לעבר חברתה שצחקה.
"היית צריכה לראות את הפרצוף של מולי כשכולם הסכימו למה שאמרת
שם...ופינו לך מקום לעבור." המשיכה סטפני לספר וסם הצטרפה
לצחוקה המתגלגל.  "ואגב ,סם, ראיתי שלפני שמולי הגיעה את דיברת
עם דייוין ממש בלי בעיה ,כל הכבוד." הוסיפה חברתה כשהן הפסיקו
לצחוק. "כן אני יודעת ,עשיתי מה שאמרת לי ,דמיינתי שזה קני וזה
באמת עזר לי."  
"אני שמחה שעזרתי." אמרה סטפני.  "אבל אחר כך, התחלתי לשאול
אותו שאלות על מה שקרה אתמול בערב," אמרה סם בפרצוף עגום.
"על מה שקרה בחזרות, אתמול עם מולי?"
"כן ואני חושבת שדי הבכתי אותו... עכשיו הוא בטח, לא רק חושב
שאני דפוקה, ממש שונא אותי." אמרה סם וזרקה בחוזקה אבן לעבר
המים.  "הוא לא שונא..."   התחילה לומר סטפני אבל "איי!!" חזק
,שהגיע מעבר המקום שבו זרקה סם את האבן, הפסיק אותה. היא וסם
הביטו ישר לכיוון המים וראו את דיויין משפשף את ראשו במרץ. "מי
זרק את זה ?" הוא שאל.
סם הסתתרה מאחורי חברתה. "עכשיו הוא בטוח שונא אותי ואת לא
יכולה להגיד שזה לא נכון".
סטפני צחקקה. "זה לא מצחיק!" צרחה סם.
"אל תדאגי הוא לא ידע שזו את... " אמרה סטפני בקול מעודד
והמשיכה לצחקק.


"אוהב אותי - לא אוהב , אוהב אותי - לא אוהב , אוהב אותי - לא
אוהב, אוהב אותי! ,ידעתי!"
סם קטפה מרגניות מאדנית הפרחים שבחלון המטבח ותלשה עלה, עלה
מעלי הכותרת של הפרח היפה.
היה זה ,כמה שעות מאוחר יותר סם ישבה במטבח ותלשה עלי כותרת
והשתמשה הג'ינג'ר בתור כורסה לרגליים.
היה זה יום שישי. סם חשבה על חגיגות סוף הקיץ בעירתה היא אהבה
את תקופה זו של השנה, חורשים את השדות, היבול מבשיל, הסתיו
מגיע. כולם נראים עשוקים ומתרוצצים והעירה הקטנה רועשת ותוססת
יותר מכל שאר התקופות בשנה.
סם המשיכה להרהר על דיויין וקיוותה בכל ליבה שהוא לא ראה אותה
זורקת את אותה אבן מטופשת. למה בכלל זרקתי אותה?
היא שאלה את עצמה. היא חשבה על מולי ועל כל מה שקרה באגם באותו
בוקר.  פתאום צלצל הטלפון הישן בביתם של משפחת רוג'ר בקול
מחריש אוזניים והקפיץ את סם מכיסאה בבהלה. "חייבים לקנות טלפון
חדש או לשנות את הצלצול הנורא הזה..." מלמלה בדרכה לענות
לשיחה. "מי זה?" ענתה סם לטלפון כהרגלה. "שלום, מדברת גברת
פישר. היא אמרה בנימוס, הזוג פישר היו חברים טובים של הוריה.
"אה, ערב טוב גברת פישר, אימי לא נמצאת בבית כרגע היא ושון
עוזרים לאבי בדשה, אני חושבת שהם צריכים לבוא בעוד רגע."
הסבירה סם לגברת פישר שהיתה גם אמו של קני והיתה אישה חביבה
למדי נמוכה ושמנמנה ,את שערה היא אספה תמיד בפקעת ותמיד היה לה
חיוך ידידותי על פניה. לעיטים, כשסם היתה יותר צעירה היה נדמה
לה שגברת פישר נראית כמו קציצה. "בסדר, חומד, תמסרי להם שנבוא
לאכול אתכם בשעה 8 במקום ב7-, הערב."                
לפתע סם נזכרה בקני ובתוכנית שחשבה עליה באותו בוקר כשבילו
באגם 'פורסט'. "קני יבוא?" היא שאלה.
"וודאי שהוא יבוא, אז ביי נתראה ב8-." אמרה גברת פישר וניתקה.
סם תכננה את מלותיה היא חשבה איך תשאל את קני עם הוא מוכן
לעזור לה בתוכניתה. היא בחרה את דבריה בקפידה ,היה חשובה לה
שקני יסכים.
התוכנית היתה שהיא וקני יעמידו פנים שהם זוג ואולי זה יעורר את
קנאתו של דייויון.  סם ראתה את זה בסרט שראתה מזמן והנערה בסרט
הצליחה להשיג את אהובה בזכות אותה תוכנית.
סם ידעה שהחיים הם לא סרט אבל מה אכפת לה לנסות היא חשבה
לעצמה.


"סמנתה!!"  צעק מלמטה אחיה הבכור שון.
"נו כבר ,בואי לאכול משפחת פישר כבר כאן וכולם מחקים רק לך."
המשיך שון כשהוא עולה במעלה המדרגות לעבר חדרה של סם. תמיד לקח
לה זמן רב להתארגן ,בבוקר לבית הספר, לפני מסיבות או אירועם
חגיגיים (כמובן) וסתם לכל מקום כמעט היא אהבה לקחת את הזמן שלה
ולא נתנה לאף אחד להאיץ בה ,אף פעם. לאחר התלבטות ממושכת היא
החליטה ללבוש לבוש ספורטיבי למרות שהיא עצמה לא הייתה הטיפוס
הכי ספורטיבי שיש. היא לבשה מכנס טרנייג עם סרוך בצבע אפור
וגופיה צמודה עם איקס בגב בצבעים אדום ואפור. את שערה היא אספה
בזנב-סוס גבוה ונראתה נהדר, מלאת אנרגיה ומרץ.
"עכשיו הגזמת!" שון התפרץ לחדרה של סם שנבהלה כל כך וקפצה כמעט
עד התקרה לאור פתיחת הדלת בתנופה החזקה.
"אני הגזמתי? אתה זה שמתפרץ לחדרי ,בלי לדפוק בדלת ומבהיל אותי
עד מוות." צעקה סם אל אחיה הבכור. שון היה מסוג הנערים שבנות
תמיד חזרו אחריהן אבל בחיים לא היה להם חברה קבועה, כזה היה
שון. הוא היה אומר תמיד שהוא לעולם לא יתחתן כי הוא לא רוצה
להיות מחויב למישהי אחת.
"מה אני צריך מישהי שתציק לי ותשאל אותי לאן אני הולכת כל
הזמן? אני לא צריך אחת כזאת אל הראש שלי. אני רוצה ללכת לאן
שאני רוצה מתי שאני רוצה לעשות מה שאני רוצה איך שאני רוצה
ולהיות חופשי כמו ציפור." כך היה אומר שון בכל הזדמנות ולכל מי
ששאל. סם היתה משיבה לו שיש לו באמת מוח כמו של ציפור.
"אתה כל כך תינוקי" היא היתה אומרת לשון תמיד.
"מי בכלל היתה רוצה להתחתן אתך? אתה סתם חזיר שוביניסטי חסר
רגשות!" וכשסם היתה אומרת לו דברים מסוג זה שון היה מחייך את
החיוך הדבילי המפורסם שלו. אבל האמת היא שעד שמלאו לסם חמש
עשרה שנים היא גם לא התלהבה מהרעיון של אהבה בגיל ההתבגרות ולא
היה לה קשר עם שום בן חוץ מקני עד שדייוין אליסון שבה את
ליבה.
והיחסים של סם ואחיה הבכור, שון? הם היו בנויים בעיקרן
מגינויים, עקיצות, ירידות ודברים מסוג זה ,כמובן שהרוב היה
בגדר צחוק היו להם גם ימים בהם סם ואחיה היו חברים טובים
(אבל סם לא אמרה את זה בכל רם רק בפני עצמה). סם היתה לפעמים
מנצלת את אחריה שיעשה לה כל מיני טובות וההפך, ולפעמים שון היה
עושה לסם כל מיני תעלולים וטריקים של ילדים קטנים. היה מקרה
אחד שסם לעולם לא תשכח, היא היתה עז ילדה קטנה אולי בת שמונה
או אפילו פחות. סם היתה הילדה הכי לא פחדנית שיש ולהבדיל משער
ילדי בגילה היא הסתדרה מצוין עם מפלצות, שדים, ערפדים, אנשי
זאב, רוחות רפאים ועוד יצורים מפחידים כביכול, וסם גם היתה
מחריזה על כך ברבים בכל הזדמנות שהיתה לה. שון שהיה אז בן עשר
רצה ללמד את סם לקח ועשה לה שיעור על הפחד. הוא התבקש לשמור אל
אחותו הקטנה בזמן שהוריהם היו במסעדה בטופיקה עם גברת ומר
פישר.
שון צפה בסרט  'מגרש השדים' והוא אמר לסם שזה סרט אימה מאוד,
מאוד מפחיד ושהיא עדיין ילדה קטנה ואסור לה לראות את הסרט הזה
כי זה סרט רק של גדולים.
כמובן ששון ידע שסם תרצה גם לראות את הסרט הזה כדי להוכיח את
גבורתה וזה בדיוק מה שקרה. שון תכנן כל זאת עוד הרבה לפני והוא
הכין מראש סדין לבן גדול והוא חתך אותו בצורת רוח רפאים עם
מקום לעיניים ופה מפחיד (כמו בסרט), הוא הקליט קולות מפחידים,
צרחות אימה ,רוח נושבת שהוא וחבריו השמיעו, הוא הכין דם מזויף
מקטשופ, יוד אדום ועוד חומרים שמא בביתו והוא קנה המון חרקים
מגעילים שעשויים מגומי. את החרקים הוא שתל בתוך המיטה של סם
וחלק הוא טלה מהתקרה, את תחפושת הרוח רפאים הוא הניח על עדן
חלונה של סם (הוא התכוון לתפס דרך עץ הצפצפה ומשם להיכנס
לחדרה), את הקלטת עם הקולות המפחדים הוא שם בתוך הטייפ של
אחותו וכיוון לזמן המדויק שהטייפ יתחיל לפעול (בערך עשר דקות
לאחר סוף הסרט) את הדם הוא פיזר בחרדה טיפות, טיפות שהרוב מרוח
אל החלון ועל מיטתה. אפשר היה לתאר את תגובתה של סם, כמובן
ששון הצליח להפחידה כהוגן, גם ככה אחרי סרט האימה היא היתה
מפוחדת והיא צרחה באותו לילה כמו שלא צרחה אף פעם בחייה. שון
כמובן התפוצץ מצחוק לאחר שהפחיד את אחותו.  הוא לו שכח לה את
זה אף פעם וצמיד הזכיר לה את זה כאשר היתה מתחילה לרדת עליו
ולעצבן אותו.      
מעז סם ניסתה להפחידו מס פעמים ואפילו הצלחה פעם אחת אבל לא
כמו שהוא הצליח אבל באותו יום היא נשבע שיום אחד היא תפחיד
אותו עד מוות והוא יצרח כמו שהוא אף פעם לא צרח. "בואי נעשה
תחרות עד למטה!" הציע ,עכשיו, שון ,הוא ידע שסם אוהבת
להתחרות.


"ניצחתי!" החריזה סם בגאווה כאשר היא הגיע לחדר האוכל בביתם
לפני שון. "שלום לכם," ברכה אותם אמם. "כבר התחלנו לאכול את
הציפורניים." אמרה גברת רוג'ר וצחקקה לעצמה כאילו סיפרה את
הבדיחה הכי מצחיקה בעולם, סם ושון גלגלו את עיניהם. "היי, סם
את נראית נפלא." ברך אותה קני "תודה גם אתה" היא השיבה בחטף
,אפילו לא הביטה בו והתיישבה ליד השולחן. כשכולם כבר ישבו
והתחילו לאכול ג'ינג'ר כבר ידע את המסורת בינו ובין סמנתה ושון
ונכנס מתחת לשולחן, מקשקש בזנבו. סם ושון זרקו כהרגלם את האוכל
שהם לא אהבו מתחת לשולחן, לג'ינג'ר.  אבל זה לא היה כל כך קל
הם היו צריכים לעשות את זה מהר שההורים שלהם לא ישימו לב.    

קני חייך אל סם אבל היא התעלמה ממנו, היא עדיין לא סלחה לו על
כך שהפחיד אותה הבוקר באגם.                              
הוריהם ושון כנראה לא שמו לב לכך שסם התעלמה מקני במכוון כי הם
חיכו את החיוך הזה, שסם שנאה כל כך, כאילו אומר 'אוו תראו את
הזוג הצעיר והמושלם הזה.'  "מה אתם מחיכיים?" שאלה סם את הוריה
שהמשיכו לחייך את אותו חיוך.
"לכו תמצאו לכם חדר..." אמר שון כשהוא מגלגל את עיניו החומות
הגדולות לעברם.


לאחר שכולם סיימו לאכול ,ההורים נשארו ליד השולחן לשוחח,  שון
הלך 'למסיבת רווקים' אצל אחר מחבריו הדפוקים וסם קראה לקני
לעלות לחדרה כדי לדבר על התוכנית שלה.
"מה אתה מסכים?" לא אכפת לך?" היא שאלה את קני בהתלהבות. "זה
נהדר, קני, תודה!" קני צחק מהתלהבות של סם. " למה שאני לא
יסכים?"
לא יודעת ...יש הרבה סיבות. " היא ענתה לשאלתו.
"רגע," קני נהיה רציני פתאום.
"אנחנו רק ידידם ,נכון?" שאל קני בחשש.
"ידידים הכי טובים." אישרה סם.
"למה?" היא שאלה את קני שהתחיל להסמיק מעט.
"כי... אהה... סם את יכולה... אולי לעשות גם לי טובה?"
"כמובן," ענתה סם במהירות. "במה מדובר?"
"מדובר בסטפני, אני חושב שאני מאוהב בה." אמר קני בנשימה אחת.
סם היתה קצת המומה אבל הסתירה זאת מפניו של קני.
היא כבשה חיוך רחב אל פניה, "בחירה טובה ,קני, אני אדבר אתה."
סם היתה בספק שמשהו אכן יצא מכל הסיפור הזה.
היה מוזר לחשוב על סטפני וקני בתור זוג, קני היה האדם האחרון
שסם חשבה עליו בתור חבר מתאים לסטפני, ובכלל היה מוזר לחשוב אל
סטפני בכלל בתור בת זוג של מישהו, כנראה בגלל כל מה שקרה אז...
סם וסטפני שתיהן היו תמיד חופשיות ולא היה לאף אחת מהן שום קשר
רציני עם שום בן. הן תמיד היו לועגות  על מולי ועל חברותיה
שהיו מצחקקות כאשר היה עובר בן חמוד לידן, סם וסטף תמיד היו
צוחקות  אל הבנות שהיו מתאהבות בבנים והיו מסתובבות עם חיוך
דבילי ומטופש על הפנים. "אנחנו בחיים לא נהייה ככה ,נכון?"
שאלה סטפני את סם באחת הפעמים. "בוודאי, אנחנו לעולם לא נאבד
את הראש בגלל איזה בחור שרק רוצה ...את יודעת מה." ענתה סם
לחברתה. "בגיל הזה הבנים עדיין כאלה תינוקות והם חושבים רק על
דבר אחד, ובכלל אהבה בגיל ההתבגרות זה דבר טיפשי." היתה אומרת
סם וסטפני היתה מסכימה אתה. אבל מעז גיל חמש-עשרה עבר זמן רב
וסם השתנתה היא התאהבה בדייוין.
כמובן שסם עדיין חשבה שהבנות שהיו מצחקקות בטיפשות כאשר הן היו
בקרבת בנים והבנות שהיה להן חיוך כזה של אהבה על הפרצוף היו
ממש דפוקות אבל היא כבר לא צחקה עליהן ולגלגה עליהן.  
עד גיל חמש-עשרה היתה סם מסוג הבנות שלא שמות עין על בנים
ודוחות את כל החיזורים. היא חיה עם האמונה שתשוקה למין השני
איננה מובילה לשום מקום ולשום דבר חוץ מאשר ראש ריק ומחברות
מעותרות בראשי הטיבות של מישהו או מישהי. אבל אז דייוין שבה את
ליבה בקסמיו ולמרות שהיא לא איבדה את הראש ולא הסתובבה עם חיוך
על פניה בכל פעם שזרק לה מילה או שתיים ולמרות שהיא לא צחקקה
בכל פעם שדייוין היה בקרבתה היא אהבה אותו, היא אהבה אותו מאוד
והיא רצתה אותו. סם רצתה שגם סטפני תתאהב במישהו כדי שגם
לסטפני יהיה על מי לספר לסם ואל מי לחלום יחד עם סם אבל היא
ידעה שדבר זה בעל סיכוי קטן...קטן מאוד.
"סטפני באמת נהדרת" אמרה סם וקיוותה בליבה שסטפני לא תצחק
בפרצופו של קני אחרי שיומר לה שהוא אוהב אותה.
היא לקחה נשימה עמוקה "קני אל תגיד לה כלום, תן לי לדבר אתה."
סם לא רצתה לדכא את קני, במיוחד אחרי שהסכים לעזור לה.
"זה בדיוק מה שהתכונתי לבקש ממך לעשות. " קני הסמיק,
סם אף פעם לא ראתה אותו מסמיק לפני כן והשתדלה לא לצחקק למראהו
של קני המאוהב. "אני לא טיפש אני יודע שסטפני תצחק בפני עם
אומר לה שאני אוהב אותה..."             קני כאילו קרא את
מחשבותיה של סם.
"מה פתאום" היא היתממה . "אין סיכוי" היא צייצה אבל טון דיבורה
הסגיר אותה. "תעשי לי טובה ,סם." תיזז קני.
"טוב, טוב" צחקקה סם "אולי קצת..." היא ניסתה להשוות לקולה טון
קליל ולא רציני.
    "תשמע, קני," התחילה סם. "אני אדבר עם סטפני ,אדבר אתה
אלייך אני אומר לה דברים טובים אלייך ואני ופשוט לאט ,לאט אני
אנסה להכניס אותך לראש שלה." היא חייכה.
לאט ,לאט גם אל פניו של קני התפשט חיוך.
"זה נראה לי כמו תוכנית טובה מאוד" סם המשיכה לחייך למראה קני
המאושר 'מסכן קטן הוא לא יודע מי זאת סטפני...'
"סם, מעז ומתמיד היית ערמומית..." הוא המשיך לציץ        
"אני אוהב את זה!" הוא הכריז.  
"אהה, תבררי מה בדיוק היא חושבת עלי ותגיד לי את זה בפעם מחר
בערב ,אני אתקשר אלייך." מזה בדיוק סם חששה.
"אין בעיה ,אני בטוחה שהיא מאוד מחבבת אותך."
היא פשוט לא רצתה למחוק את החיוך בדבילי והחמוד הזה מהפרצוף
שלו.


סוף השבוע עבר לסם לאט מאוד. היא היתה צריכה לעזור לאביה בשדה
התירס הענקי של משפחתה. מר רוג'ר תכנן להתחיל לקצור את התירס
כבר בתחילת הקיץ, (הזמן הנורמלי שבו מתחילים לקצור את התירס
בשדות) אבל עקב מחלה ממושכת שריתקה אותו למיתה למשך שבועיים
העבודה נדחתה.
השנה היה יבול רב ,לשמחתו של אביה ולצערה של סם, ככל שיש יותר
יבול כך לסם ולשון יש יותר עבודה. ביום שבת היא עבדה מהבוקר עד
שעות אחרי הצהרים הלא כל כך מוקדמות, עם הפסקה אחת . טוב נכון
רוב הזמן היא ושון לקחו לאמצם הפסקות בשביל לריב, אבל זה לא
נחשב. מולי בחיים לא היתה מבלה את סוף השבוע שלה בקטיפת תירסים
בשדה. חשבה סם לעצמה שהיתה בשדה, ביום שבת.
"אף אחת מהחברות שלי לא עובדות בשדה כמו שאני עובדת..."
התלוננה סם בפני הוריה ,בארוחת הערב ,ביום שבת "את צודקת
,סמנתה, החברות שלך באמת לא עובדות כמוך." אמר אביה בקולו
העמוק והגברי, סם חייכה. "החברות שלך עובדות הרבה יותר כשה ממך
והן גם לא עוצרות כל כמה שניות לריב עם אחיהם הבוגרים ביני
השמונה עשרה." חיוכה הבטוח של סם דעך. מר רוג'ר הדגיש את השורה
האחרונה כשהוא מביט בשון שהיה עסוק באכילה נמרצת. שון הפסיק
לאכול כשהבין שהכל מביטים בו, הוא עצר את המזלג שבדרך לפני
המלוכלך ברוטב, "דיברתם איתי?" הוא אמר בקול מגוחך מפני שכל
פניו היה מפוצץ באוכל. סם החלה לצחוק.    

ביום ראשון סם הבטיחה לאביה שתעזור לו, כל היום.
היא קמה עם שחר (ועם סטפני גם) ובשעה 08:00 כבר היתה מותשת.
הפעם סם רצתה לעבוד קשה והרבה ,וגם להפגין את העובדה שהיא
עובדת במרץ וללא הפסקה, כדי שעם הוריה יעיזו לבקש ממנה לעזור
להם בשדה בחודשיים הבאים יהיה לה "אליבי" משכנע ,מדוע היא לא
צריכה לעבוד "כי בפעם ההיא ,אתם זוכרים איך עבדתי קשה..." היא
תכננה לומר להם. תוכניות מסוג זה עבדו תמיד על הוריה של סם.
"זה כל כך קשה" אמרה סם בהתנשפות מזויפת, ביום ראשון.
"כמה שחם היום..." היא המשיכה.
"למה שלא תיקחי לך אפסקה קטנה, סמנתה, אמא הכינה דברים טובים
בתרמיל קחי לך משהו ושבי קצת לנוח." אמר אביה בקול דואג. סם
המשיכה להתנשף 'ידעתי' היא חייכה בליבה.
"טוב, מה שתגיד" היא אמרה בקול חלש וניגבה את פניה במכוון.
"אתה ,תמשיך לעבוד." הורה מר רוג'ר כששון פנה להתיישב ליד סם.
"אבל אבא..." התחיל שון בקול בכייני , "בלי אבל, אתה לקחת
לפחות שלוש הפסקות מאז שהצטרפת אלינו לפני חצי שעה, סם עובדת
כבר מחמש וחצי בבוקר בלי שום הפסקה,
אני חושב שמגיע לה הפסקה ארוכה ,קצת יותר ממך."
"סם ,אל תתרחקי מהאזור." הזהיר אותה אביה.
השדה היה גדול מאוד והתירסים התנוססו עד לגובה של כשלוש מטרים
לפחות. היה מאוד קל ללכת לאיבוד בין כל התירסים הגבוהים בדשה
הרחב והגדול. כשסם היתה קטנה אביה היה מרים  אותה כדי להביט
בשדה מלמעלה, סם בקושי הצליחה לראות  היכן הוא נגמר...
סם התיישבה על האדמה והיא לקחה לעצמה כריך מהתרמיל. היה נעים
לשכב על האדמה הלחה והקרירה בשדה המוצל מעט.  סם עצמה את
עיניה, נשמה נשימה עמוקה ונהנתה מקרני השמש החמימות ,של הסתיו,
שהצליחו לחדור מבעד לתירסים הגבוהים וחיממו את פניה.
לפתע מישהו החליט להפריע לשלותה הרוגעת ברשרוש עלים  שהגיע
מאחוריה. סם הסתובבה מיד, מאומה. היא ניסתה לחזור לנמנם אך
הרגישה סם שזוג עיניים נעוצות בגבה.
"שון זה אתה?" היא שאלה ברוגז מסרבת לפקוח את עיניה. "מה?"
ענה שון מהמקום בו עבד אביה, מרוחק ממנה מעט. "כלום, תמשיך
לעבוד."
היא שוב שמעה את הרשרוש המוכר "מי שם?" היא כבר ממש התרגזה
והחליטה לתפוס את הפולש המסתורי שהעז להקים אותה ממקומה, אבל
לצערה היא שוב לא ראתה נפש חיה.
"מי שלא תהיה, אני הולכת לתפוס אותך אז כדי לך להיזהר."
היא לא נכנעה. סם החלה להתקדם לעבר קול הצעדים הקלים, שוב היא
שמעה את הקול, היא המשיכה ללכת בעקבות הרחש שהלך ותגבר עם כל
צעד שלה. "מי זה שם?" שקט. דממה.        
סם היתה סקרנית מטבע ולא יכלה לוותר היא המשיכה להתקדם עמוק,
לא שמה לב שהיא מתרחקת עם כל צעד ומתקדמת הישר ללב שדה התירס
הענקי.
לאחר מספר שניות ,אולי דקות ,סם לא יכלה לדעת, של הליכה נמרצת
היא הביטה סביבה והבינה שהיא אינה יודעת היכן היא נמצאת ולאיזה
כיוון היא צריכה לפנות כדי לחזור, הכל נראה אותו דבר. סם הרימה
מבטה למרום והיא יכלה לראות את השמש, מטפסת ועושה את דרכה
לאמצע השמיים. התירסים הגבוהים, כמו יצרו חומה מסביבה והיא
הרגישה שהיא חסומה.
היא ניסתה לא להיכנס ללחץ , "אל תדאגי סם" היא דיברה לעצמה
"כמה כבר יכולת להתרחק, אבא ושון כבר בוודאי בדרך הנה." סם
שמעה את אי הודעות שבקולה שלה.
היא החליטה לנסות לקרוא לאביה ואחיה ,הם וודאי ישמעו אותה,
חשבה בליבה. "א-ב-א!!" קראה סם בקול הכי חזק שלה, אך תשובה לא
באה. "ש-ו-ן!!" גם תשובה מאחיה היא לא קיבלה.  סם כבר החלה
לפחד, טיפות זיעה נצצו מעל מצחה, ולא מהחום. היא ניסתה לקרוא
להם עוד כמה פעמים אך כאשר הם לא ענו לה היא הבינה שהיא כנראה
רחוקה יותר ממה שחשבה שהיא וסם היתה מבוהלת באמת. מה היא אמורה
לעשות בשדה הענקי הזה לגמרי לבדה?? הרי היא היתה יכולה ללכת
כאן ימים שלמים... בלי אוכל ,בלי מים, בלי מחסה, בלי כלום!
איך היא תשרוד עד שיבואו לחלץ אותה? ועם ימצאו אותה בכלל.    
סם נכנסה לפאניקה, היא לא רצתה לצעוד, אפילו לא ,עוד צעד אחד
קטנטן, כל שעל יכול להרחיק אותה מאביה ומשון.
סם התיישבה על האדמה וניסתה להירגע.  פתאום היא שמעה רחש עלים.
הרחש כבר לא עניין אותה, בגלל הרחש המטופש הזה היא הלכה
לאיבוד. סם ניסתה להתעלם אבל הרחש הלך והתחזק. משהו או מישהו
כבר היה מאוד קרוב אליה, והיא פתאום קלטה שזה יכול להיות כל
דבר ,כלל דברים מסוכנים ושאיש לא יכול לשמוע אותה ,עם משהו
עומד לקראת לה היא נתונה לעזרת עצמה בלבד, בדרך כלל זה מספיק
אבל בסיטואציה הזאת היא היתה מבקשת קצת יותר... הרחש התגבר
מרגע לרגע וכך גם פחדה של סם.  היא נעמדה על שתי רגליה בקפיצה
והסתובבה במקום וחיקתה להתקפה, היא לא ראתה איש. זה יכול להיות
כל אחד ,חשבה, אולי רוצח, אולי שודד ,אולי סוטה מין, אולי חית
טרף, אולי..."אאאאההההההההה!!!!!!!!!" צרחה סם בכל גרונה כאשר
מישהו קפץ אליה מאחור .
סם הסתובבה וראתה מולה את.........
"דייוין?" שאלה סם מוכת תדהמה. "מה אתה עושה כאן?"


סם לא הבינה מה בדיוק קרה לפני רגע והכל התבלגן לה בראש היא
היתה מבולבלת מאוד. היא לא הבינה איך דיוייו הגיע לשדה של אביה
,איך מצא אותה, ולמה הוא הבהיל אותה עד מוות.
"מה אתה עושה כאן, דיויין?" היא חזרה אל שאלתה ,הפעם בקול ברור
ושקט יותר.
"סם אני מצטער שהבהלתי אותך ,לא התכונתי."
איך אפשר לכעוס על פרצוף כזה מקסים?
היא חשבה אבל בכל זאת אמרה .
"מה זאת אומרת לא התכוונתי? זה רק אני או שיש חוק חדש שמחייב
לקפוץ אל אנשים בפוחדים באמצע שום מקום ולהפחיד אותם עד שהם
מקבלים התקף לב?" היא שאלה בציניות.
ודיויין שלא הבין את הנימה המלגלגת של קולה הרכין את ראשו
ואמר: "אני מצטער, סם, אני ראיתי אותך מרחוק מסתובבת סביב עצמך
מבוהלת עד מוות ואני רק רציתי לומר לך שזה אני אז תפחתי לך אל
הכתף, לא חשבתי שזה  יקפיץ אותך עד כדי כך... אני באמת מצטער."
הוא אמר קול דק וחלש.
"אוו..." סם הסמיקה, עד אוזניה, לאור העובדה שהיא נבהלה כל כך
מתפיחת קטף קלה. "אתה יודע איך זה שמבוהלים..."
פניה נהיו אדומות  והיא החלה לנוע באי נוחות  כשהיא מרגל  אחת
לשניה. "המוח לא עובד כמו שצריך וכל נגיע קטנטנה מורגשת כדחיפה
חזקה ..." סם צחקקה וניסתה להשוות לקולה נימה קלילה וטבעית אבל
דיויין הבחין בהצגה הקטנה שלה.
"זה בסדר אני יודע איך הרגשת. את בסדר עכשיו?"
הוא שאל בג'נטלמניות. "ואגב אני לא חושב שהוציאו את החוק הזה
,עדיין." סם חייכה לאור להערתו האחרונה.  
דייוין החזיר לה חיוך קטן, זאת היתה אחת הפעמים היחידות בהם
ראתה סם את דיויין מחייך.
"עכשיו אחרי שהבהרנו את העניין ההוא יש עוד משהו שלא הבנתי, מה
אתה עושה בשדה של אבא שלי ולמה?"
"אביך לא אמר לך?"
"מה הוא היה צריך להגיד לי?" שאלה סם.
אביך ביקש את עזרתו של אבי היום בשדה כי אביך לא הספיק לקצור
את כל התירס בזמן, אז שנינו באנו לעזור וכאשר      
לו וכאשר באנו מצאנו את אביך ואת אחיך מודאגים ומפוחדים בקשר
אלייך הם אמרו לנו שהם לא מוצאים אותך בשום מקום אז אני
התנדבתי לחפש אותך." הוא סיים את הסברו ,הביט אליה בעניו
הגדולות והחודרות והתקרב אליה צעד קטן.
"תודה..."
"אין בעד מה."
"חבל שלא באתה מהר יותר... כאילו לפני הקטע של
פקעת-עצבים-מסתובבת-הזה שלי, זה היה חוסך לי הרבה בושות." אמרה
סם ודיויין צחקק.
שלוש נקודות לי!! גרמתי לו לצחוק. דייוין-צחוק. הולה.
היא חייכה וניסתה לחייך את אחד החיוכים של מולי החיוך המתוק
הזה שהיא משתמשת נגד בנים חמודים...
אבל בסופו של דבר היא העדיפה לא לנסות לחקות את מולי, בשום
דבר. סם חשבה שיהיה טוב יותר עם היא תיהיה פשוט היא עצמה ולא
תנסה להיות משהי אחרת כי בסופו של דבר עם דייוין אוהב בנות עם
אופי כמו של מולי היא יבחר להיות עם מולי (בהנחה שגם היא רוצה
להיות עם דייוין וברור שמולי רוצה להיות אתו וגם עם היא לא הכי
מעונינת העובדה שסם רוצה להיות עם דייוין היא סיבה מספיק טובה
בשביל מולי לנסות להשיגו גם) ועם הוא לא אוהב בנות כמו מולי אז
אין סיבה שסם תנסה לנהוג כמותה. למרות שהיה לה הצלחה אדירה עם
בנים ורוב הבחורים שסם הכירה דווקא כן אהבו בנות עם אופי כמו
של מולי. אבל דייוין הוא לא כמו כל שאר הבנים, זה כבר היה ברור
לסם, היה בו משהו נוסף משהו אחר מיוחד או שונה, סם לא יכלה
בדיוק להגדיר את מה שהקנה דייוין אבל הוא היה מיוחד באופן
שהשפיע על סם וגרם לה לתחושות מוזרות, תחושות שהיא אף פעם לא
הרגישה. דייוין היה אומנם בחור מאוד רציני ופניו היו כמעט תמיד
אטומות הבעה או רציניות אבל בכל זאת הוא היה מושך באופן יוצא
דופן. משהו שאי אפשר להגדירו היה נתון בדייוין. ובנוסף לכל זאת
הוא היה גם יפה תואר.

ההמשך יבוא....