נמנמתי לי בשעות אחר-הצהרים המוקדמות, כאשר לפתע הרגשתי את
הדקירה הראשונה. חשבתי שאולי היה זה בדמיוני. מיששתי את בטני,
והנה - עוד אחת.
הבעות פליאה ואושר התפשטו על פניי. "כל-כך מוקדם?" חשבתי, אך
מחשבותיי נקטעו בדקירה נוספת, חדה, מפלחת את בטני. זעקת כאב
נפלטה מגרוני. בשארית כוחותיי פניתי אל החדר הקטן והלבן,
והתיישבתי בכבדות. נשימותיי היו קצובות וכל שחשבתי עליו היה
דבר אחד: "תדחפי! תדחפי! את חייבת לדחוף!".
קולות הדהדו בראשי באי-סדר -
לדחוף...לנשום...לדחוף...לנשום...
בתוך כל הבלגן וההמולה שהתרחשו בראשי הסתננו לפתע מחשבות
אחרות- כיצד אכנה אותו? הרי שמו יהיה גורלו, עתידו, יקבע את
יחסי אליו, אך לפני ששקעתי בהרהורים מחשבה נוספת צצה והטרידה
את שלוותי. ידעתי שלא אראהו יותר מרגע אחד לאחר שייצא.
למרות זאת, תחושת אושר עילאי הציפה אותי. ידעתי שהוא יראה
מחוזות נסתרים שלעולם לא אדע על קיומם, שיהיו נסתרים מפניי
וגלויים רק לו.
מחמדי הקטן.
בעודי מחייכת, חשתי כאב חד מפלח את בטני בשלישית. זעקה פרצה
מגרוני, מבטני. הכאבים לא פסקו.
הנה, זה מגיע עכשיו. זה קורה באמת.
הסתכלתי על הוילון הירוק בחדר והתפללתי "רק שלא ייכנסו, רק שלא
ייכנסו עכשיו..." דחפתי במאמץ רב את שנשאר ולפתע שמעתי את הרעש
לו ייחלתי. חשתי הקלה רבה. ניגבתי את הזיעה שניגרה על מצחי,
ולרגע מבטינו הצטלבו. מבט של חמלה, אהבה. ידעתי שאל לנו להקשר
זה לזו. תמיד הזהירו אותי לא לעשות כך, אך משהו במראהו בכל זאת
גרם לי להרגיש גאווה רבה כלפיו, פרי בטני.
לפתע, דפיקות רמות הפרו את השקט. "את שם? יש שם מישהו? אני
נכנס!"
הפרידה קרבה. היא כבר כאן.
באותו רגע ידעתי כי קקי אכנה אותו. קקי. "אח, כמה כיף לעשות
קקי!" חשבתי לעצמי כאשר הורדתי את המים והקקי נשאב במורד
הביוב.
יצאתי מהשירותים וכיביתי את האור. "אבא, אתה יכול להיכנס,
סיימתי".