פעם, מזמן, לפני הרבה שנים, בתוך מבנה עצום מלבני ולבן מואר
באלפי אורות ניאון שהאירו את המקום באור של קור וציניות,
באמצעיתה של קרחת יער גדולה ומבודדת בה נראה כי הזמן עוד רגע
ונרדם מרוב חוסר מעש, נולדו החטאים הקטנים. והם היו חמודים
וקטנים ורכים כל כך ולא היה בהם שום פגם או כתם שיוכל להעיד
עליהם שהם שונים. ובעצם, הם כלל לא היו שונים. בדרך כלל הם היו
נולדים שם, מתבגרים שם, חיים שם ומתים שם כמו כולנו, למרות
שכבר סופר על מקרה בודד אחד או שניים של מי שהצליחו לצאת משם,
בחסד עליון כנראה. בתחילה שימש המבנה כבית חולים ניסיוני
למחלות פרקים, אך מיקומו באמצע יער לא זימן אליו חולים רבים
והרעיון נזנח. מיד לאחר מכן החליטה הממשלה להפוך את המבנה
הבוהק והבירוקרטי לבית לכל דבר, בוהק ומלא במסדרונות. בית
יתומים. בית היתומים של "החטאים הקטנים". כך הוא נקרא מרגע
שהוקם והשם דבק בו ולא הצליח להימחק מתודעת הציבור לעולם למרות
תוכנו הפוגע והמעליב.
תינוקות שנולדו לזוגות בוגדים, תינוקות שנולדו ממזרים לזוגות
לא נשואים, ילדים לא רצויים או שעצם קיומם הכללי צריך להישמר
בסוד. נערות מפוחדות בגיל העשרה שנכנסו להריון, בדרך כלל דתיות
מאוד. ילדים שנולדו עם מום. נשמות לא רצויות שנראה כי אינן
ראויות לאהבה. כל אלו הם ה"חטאים הקטנים" של העולם. פירות בוסר
של אהבה לא נכונה שלולא הבית היו נשארים להירקב ברחובות או
להעלות עובש בבתים ברובע היותר קיצוני של העיר. אימוץ לא בא
בחשבון, נאסר על פי חוק. ולכן בית היתומים הממשלתי עם השם
המזעזע לקח על עצמו את תפקיד ההורים שלא יכולים להביא את עצמם
לידי מימוש ערך ה"אדם" שהם אמורים להיות. הבית היה אמנם שומר
על זהותם בסוד, כי ההורים שילמו הרבה, אבל גם דואג לכל צרכם של
החטאים בלי שיתעורר בהם צורך לצאת אל מחוץ לכתליו ולמסדרונותיו
הישרים והניאוניים של הבית. מאכיל אותם, מחנך אותם, דואג להם
לתעסוקה קבועה. החטאים היו בדרך כלל מאוד מאושרים בבית הגדול.
בעצם, אף אחד מהם לא הכיר מציאות אחרת.
כמעט כל חטא זכה לחדר פרטי משלו ויכול היה לעשות בו כרצונו
וכטוב ליבו עליו. לא היו חוקי 'אל תעשה' רבים בבית הגדול
והילדים היו רשאים להסתובב בו בכל שעות היום ובאיזה חדר שחפץ
ליבם, שכן היו הרבה מאוד חדרים בבית שהיה פעם בית חולים. אך
בהתחלה זה לא היה נעים ופשוט כל כך. כל עוד מנהל הבית הראשון
היה מנהל הבית, היו החטאים מודעים לשם שדבק בהם כל כך והגבילו
את עצמם לחיות רק באגף הרחוק ביותר מחדר ההנהלה. וגם כשהיה
צורך לעבור שם, הם עשו זאת על קצות האצבעות. הילדים לא אהבו
לשמוע על עצמם נקראים בשם "חטאים". זה היה מעליב ולימים מעורר
בעיות פסיכולוגיות רבות. בשנה הראשונה להקמתו של מפעל החטאים
חיו בו במשך שנה תמימה רק שלושה ילדים בודדים. ולא רק בודדים,
אלא גם מבודדים. ולא רק מבודדים אלא גם משועממים. כבר בשנה
הראשונה ברח הילד הראשון מהבית הגדול ונעלם אל תוך היער המקיף
אותו. באותה שנה היה צוות העובדים מצומצם כל כך ועמד על שתי
מטפלות ורופא אחד, כך שמנהל הבית לא יכל להרשות לעצמו לבזבז כח
אדם בחיפוש אחר ילד סורר. ובכן, הילד הסורר לא נמצא מעולם, או
נכון יותר יהיה לציין כי מעולם לא דרש איש במציאתו. הוריו, זוג
מאוהב ונשוי, כל אחד לצלע אחרת, לא יכלו להרשות לעצמם לחשוף את
סוד בגידתם ולכן שלחו את התינוק לבית שישמור עליו הרבה יותר
טוב מהם. משנודע להם כי חטא האהבה הקטן שלהם התפוגג ונעלם לא
היה זוג מאושר מהם. תשעה חודשים מאוחר יותר נשלח גם אחיו, החטא
החדש של הנעלם אל הבית הגדול. בסופו של דבר הצליחו הרשויות
המקומיות לגלות את דבר העלמו של הילד בן השלוש מתוך המתקן
הממשלתי והשערוריה הקימה סערה גדולה. למזלו, נפטר מנהל הבית
הראשון באמצעו של הסקנדל והשלטון התחלף. עם פטירתו של המנהל
ניסה גם הבית להיפטר מיחסו המזלזל לגרים בו. הצוות הורחב פי
ארבעים ועל כל באי הבית נאסר להשתמש עוד במונח "חטא" בכדי לתאר
עולל מסכן וורוד שננטש. אבל החטאים כאילו דבקו בבניין ולא
הסכימו להתפורר. נראה כי מנהל הבית הראשון, זה שצרב את מונח
החטאים באנוכיות רבה כל כך על מפתן דלתו של מקום עבודתו, לא
מוכן להתפשר ומוסיף להשהות את רוחו שם. אלו מאנשי הצוות הישן
שלא הצליחו להפסיק ולקרוא לילדים בשם המעליב כל כך "חטאים", גם
לאחר שקיבלו דו"חות משמעת וקנסות שכמעט רוששו אתם, פוטרו
והוחלפו באנשי מקצוע מיומנים יותר בלשונם. אלו שהיו עדיין ילדי
הדור הישן והעצוב של הבית וזכרו את עצמם בתור חטאים ניסו בכל
כוחם לא להנחיל את מורשת העבר לידי הדור החדש ונמנעו מלדבר
בגוף שלישי. אילו רק ידעו החדשים כיצד מתייחסים אליהם אנשי
החוץ היו בוודאי מזדעזעים ומתכנסים אל תוך עצמם כמו הדור הישן.
שמו של הבית היה אמנם ידוע לטובה בשל מעשי הצדקה שלקח על עצמו,
אך כל עוד הגרים בו כונו חטאים לא היה מי שמוכן להתקרב אליו
בלי שיהיה לו איזה חטא חדש להטיל לשם. למרות שגם שם הבית הוחלף
ומעתה הוא נקרא "בית היתומים של האושר הגדול", שום ניסיון, או
שום מאמץ לא עזרו כדי למחוק את "בית היתומים של החטאים הקטנים"
מההיסטוריה. עד יום מותו של אחרון המנהלים, כשלוש מאות שנה
מאוחר יותר עוד המשיכה האנושות להתייחס אל יוצאי הבית (שכעת
הורשו לשוטט גם אל מחוצה לו) כאל תחלואה חברתית. מקצועות
הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה שגשגו והפכו למבוקשים ביותר, שכן
הייתה הרבה עבודה והרבה חטאים לשעבר להציל. הבית הגדול הפסיק
את עבודתו לאחר שאחד מן הילדים שרף אותו עד עפר על כל יושביו.
כך נפטרה בעיית החטאים ונמוגה. עכשיו היה מוטל על ההורים לטפל
בילדים בכוחות עצמם.
והפסיכיאטריה עוד עולה ופורחת.