סוף-סוף, בשעה טובה ומוצלחת, אורי ואני פתרנו את בעיית המתח
המיני בינינו. זה הרי תמיד היה קיים איפשהו, מדגדג לנו מתחת
לאף (ומסתבר שעוד כל מיני מקומות), אבל אף אחד מאיתנו לא דיבר
על זה.
עכשיו, אחרי 2 כוסות פלסטיק של טקילה וספרייט מחוזקים ו-3
קוקטיילים, הוא גוהר מעליי, בחדר שלי, איפה שנהגנו ללמוד
לבגרויות ולערוך שיחות נפש. הדלת סגורה והחדר מואר לגמרי
ובאופן מפתיע (או שלא, בהתחשב בכמויות ששתיתי) זה לא מפריע לי
- לא הבטן ולא שום דבר אחר.
על-פי תפיסת העולם שלי, אם אני רואה מטושטש אז בטח גם הוא ולכן
אין סיכוי שהוא ישים לב. זאת הסיבה למה אני אף פעם לא מתביישת
להתקלח עם הבנות בצבא. בלי המשקפיים אני עיוורת כמו עטלפה ולא
רואה כלום, אז גם אם מסתכלים עליי אני חושבת לעצמי - מה שלא
רואים לא יודעים. אחלה גישה. תנסו גם אתם.

נחזור לסיפור. איפה היינו? אה, אורי גוהר מעליי, אני מרגישה
איך הנשימות שלו מתגברות (אני כהרגלי משמיעה את הקול של החפץ
האהוב עליי - שטיח) ולבסוף את הרטיבות המוכרת והאנחה שבאה
אחריה.
עכשיו ילדים, נסו להבין יחד איתי מה לא בסדר בסיפורנו.

הממ... הלו? צר לי להפריע לרגע הפסטורלי הזה, אבל מה איתי?!

שתיקה קצרה ואורי בוהה בי, המום. החולצה שלי מורמת ובכלליות -
לא הכי נח לי בעולם. כשאני מבינה שאורי לא מתכוון לדאוג גם לי
קצת אני אומרת לו בשלווה לא מוסברת, למרות שאני מתפוצצת מבפנים
"תביא בבקשה נייר טואלט מהשירותים".
בדרך כלל אני אחת הבנות השלוות ביקום, באופן מרגיז אפילו, גם
העירו לי על זה בבה"ד 1. מישהו מהצוות שלי היה מנסה "להוציא
אותי מהכלים" אבל היה מתרגז כל פעם מחדש כשהייתי שומרת על אותה
נימה רגועה ושלווה.
בקיצור, קשה מאד לעצבן אותי, אבל בכזאת חוצפה לא נתקלתי מעולם.
אתה בבית שלי, בחדר שלי, על המיטה שלי (יותר נכון, עליי) -
לפחות תראה שקצת אכפת לך.

כששאלתי את אורי אם יפריע לו שיהיה בינינו איזה קטע, הוא אמר
ש"כן ולא" ובקש ממני להבטיח לו שכלום לא ישתנה. שמחתי לגלות
שאחרי הקטע המסריח שהוא עשה לי, אין סיכוי שדבר כזה יקרה
יותר.
אנחנו יושבים צמוד על המיטה שלי, אורי כל-כך נבוך עד שהוא לא
מרים את מבטו מהרצפה. כל תמצית הגבריות שלו מקומטת בתוך נייר
טואלט ביד שלי ואני חושבת לעצמי "איזו סימבוליות".

אני כל-כך שמחה שיצאתי לקצונה. זה העלה את בטחון העצמי שלי
פלאים. כן, הבטן היא (עדיין) אותה בטן וגם הירכיים, אבל זה
משהו מבפנים. מעין תחושה של "זה-מה-יש" ופאק יו אול אם אתם לא
מסתדרים עם זה, כזו אני.
יה, בייבי, קבלו את המודל החדש "ליבי 2004" - הדגם החדש
והמשופר.
פעם, אחרי "מקרי אורי" שכאלה הייתי יכולה למות מעצמי. רק
המחשבה על להסתכל לו בעיניים ולחשוב שהוא מדמיין אותי עירומה,
הייתה יכולה לגרום לי להאדים באופן שלא היה מבייש כומתה של
צנחנים, או לגמגם כאילו לא היה קונילמל מעולם. עוד באור מלא,
אלוהים ישמור!

דווקא עכשיו, אחרי שהכל נגמר, אני שמחה שעברנו את זה. תמיד היו
לי קצת רגשות כלפי אורי, אבל דבר לא נותר מזה. המתח התפוגג
ואני מרגישה שאני יכולה להיות הרבה יותר חופשייה לידו. משהו
בסגנון של "בוא נראה טלוויזיה ונגרבץ יחד" כזה. הרי ממילא אני
לא צריכה לעשות עליך רושם כי ראינו שזה לא עובד וזה נחמד לי.
תחושת הקלה.
פעם, כשהייתי עם גיא והיינו מתנשקים, הבטן שלי פרפרה והלב
החסיר נשימה. מאז שהוא זרק אותי, זה לא קרה לי יותר אף פעם. גם
לא עם אורי, למזלי הרב. להיפך, הוא כל-כך עצבן אותי כשהיינו
יחד, שזה היה מטריד לו הייתי חשה משהו כלפיו.

כשהסבתי את תשומת ליבו של אורי לעניין הפורקן (שלי) הוא פטר
אותי ב"מצטער" חלוש. מה מצטער?! תתחיל לעבוד!
הנטייה הראשונית שלי הייתה להפיץ את התקרית בקרב המועדון הסגור
שנקרא "בנות" ולסיים לו את הקריירה אחת ולתמיד. בנות שלא
גומרות הן נקמניות, זה בדם שלנו, אבל כל-כך נפעמתי מהפתיחות
והתעוזה שלי בעניין וגם העובדה שהוא היה נבוך ואני משוחררת
ונינוחה. וואלה, דברים כאלה ממש יכולים לעשות את השבוע.
מה שבטוח, היד עוד נטויה (ועוד כל מיני דברים) וכמו קצינה טובה
עשיתי, לטובת הפעמים הבאות, הפקת לקחים מהאירוע. גיליתי שהחיים
יפים וקצרים ושיש הרבה מה להספיק (חסכים של תיכון שלם, למשל).

אני מקווה שאורי לא ירצה להעביר את היחסים בינינו לפסים אישיים
יותר, רק זה מה שחסר לי עכשיו. אני חושבת שגיליתי את הסוד -
תנו לי רק להשתמש ולזרוק. כמה פשוט-ככה קל. בלי סיבוכים, בלי
עניינים, בלי מישהו שילטף לי את הראש כאילו הייתי הילדה הטובה
שלו וידבר אליי בטון אבהי. פשוט זבנג וגמרנו (וב"גמרנו" אני
מתכוונת אליי) - אלה החיים הטובים.

אלוהים אדירים, יכול להיות שהפכתי לגבר? אולי אני צריכה להפסיק
לראות "סקס והעיר הגדולה"? או שלא, בעצם.
ככה זה טוב, סוף-סוף.